בביירות, ב-21 בספטמבר, פרס סמיר קסיר 2026* העניק חמישה פרסים לעבודות עיתונאיות שמאירות מציאותות שלעיתים קרובות אינן נראות. עקירות כפויות, דברי שנאה, גישה לשירותים חיוניים, ילדים נעדרים או אי-שוויון בכלא הם בלב נושאים השזורים בחיי היומיום, מאחוריהם מתגלים השברים של כל האזור. הנושאים שזכו בפרסים מספרים בעיקר מה משנות המשברים הללו בחיי אלו שסובלים מהם ומה מאפשרת העבודה העיתונאית לחשוף.
בכל יום חמישי, 22-med פותח את דפיו למדיה מאגן הים התיכון ומפרסם, במלואו, אחד ממאמריו. חקירה, כתבה או סיפור לגלות בחירות עריכתיות אחרות, דרכים אחרות לספר את הים התיכון. לפתיחת מדור זה, המערכת עושה צעד יוצא דופן. לכיוון לבנון, עם מאמר המוקדש לפרס סמיר קסיר, שמעניק מדי שנה את העבודה של עיתונאים מחויבים לחופש העיתונות.
מאת אדוארד ספיר
למהדורה ה-21 שלו, התחרות המאורגנת על ידי משלחת האיחוד האירופי ללבנון וקרן סמיר קסיר קיבלה 300 מועמדויות מאחד עשר מדינות מהמזרח התיכון, צפון אפריקה והמפרץ. השתתפות שמתרחשת בעוד חופש העיתונות נותר שברירי בחלק גדול מהאזור. בלבנון, שם מאורגן הפרס, הוא תופס מקום מיוחד.
« חופש הביטוי הוא הערך שמבדיל את לבנון מהרבה מדינות באזור. זו מדינה שעברה כל כך הרבה דרמות, כל כך הרבה מצוקות וממשיכה להתמודד עם הרבה קשיים, אומר איימן מהנא, מנכ"ל קרן סמיר קסיר. ללא חופש הביטוי, איננו יכולים לשאול את השאלות שמכעיסות. איננו יכולים לחקור את הסיבות העמוקות של המצוקה הכלכלית שלנו, של המצוקה הביטחונית שלנו. רק עיתונות חופשית וביטוי חופשי יכולים באמת לדרוש דין וחשבון מאלו שבמשך שנים נמצאים בשלטון, שולטים בחיינו ולעולם לא הוטרדו, לא על ידי התהליך המשפטי ולא על ידי התהליך הפוליטי. נותר לנו רק חופש הביטוי! »
אוהל ככתובת
בפלסטין, אחמד אל-ע'א, זוכה משותף בקטגוריית מאמר דעה, מספר ב"אוהל" על חוויית העקירה בעזה. פורסם בRaseef22 בפברואר 2026, הטקסט שלו מתאר מה המשמעות של אובדן דיור ומרחב פרטי. בהדרגה, המספר שהוקצה לאוהל לקבלת סיוע מחליף את הכתובת, הבית והתחושה של שייכות. העקירה הכפויה מקבלת אז ממד מאוד מוחשי. כתבה זו מראה גם מה העיתונות יכולה לתרום לסיפור של משבר. לדווח על העובדות, אך גם לתעד את ההשלכות המוחשיות על אלו שחווים אותן.
המילים שמפלגות
פטימה אחמד, זוכת פרס משותף באותה קטגוריה, מתעניינת בפיצול של החברה הסורית. במאמרה זרעי השנאה, קציר הפצעים, שפורסם ב-Sot-Sy, היא מנתחת כיצד השפה והזהויות יכולות להפוך לכלים של הדרה והאשמה. העיתונאית תומכת בחינוך לכבוד לגיוון ובדיאלוג כאמצעים לשמירת הפלורליזם במהלך המעבר הפוליטי בסוריה.
כששירותים הופכים לנושא של זכויות
בעיראק, מריה טלאל אל-סמרעי התמקדה בבעיה יומיומית מאוד: הגישה של נשים לשירותים בטוחים ונקיים בבתי ספר, באוניברסיטאות ובמקומות עבודה. בחקירתה אל תשתו מים לפני היציאה... בחיפוש אחר שירותים לנשים בעיראק, שפורסמה ב-Jummar, היא מראה את ההשלכות של חוסר במתקנים מתאימים על הבריאות, הפרטיות והכבוד של נשים, אך גם על הגישה שלהן ללימודים ולעבודה. החקירה מאפשרת למדוד בעיה רגילה שהמדיניות הציבורית עשויה להתעלם ממנה בקלות. חוויה אישית הופכת אז לשאלה קולקטיבית: אילו תשתיות חברה צריכה להקים כדי לאפשר לכולם ללמוד ולעבוד בתנאים מכובדים?
לחקור כדי למצוא את הבלתי נראים
בסוריה, עלי אל-איברהים ומאיס כעת התעניינו בגורל הילדים של עצורים תחת משטרו של בשאר אל-אסד. הילדים הגנובים של סוריה, חקירה שבוצעה על ידי יחידת העיתונאות החוקרת הסורית עם מספר כלי תקשורת בינלאומיים, חושפת מערכת שבה ילדים הונחו בבתי אומנה והופרדו ממשפחותיהם. היקף החקירה דרש שיתוף פעולה של מספר ארגונים וכלי תקשורת, שהיו מסוגלים להצליב את המידע שלהם מעבר לגבולות. מסמכים, עדויות ונתונים אפשרו לאתר את עקבותיהם של חלק מהילדים, לשחזר מסלולים ולחקור את המוסדות האחראים. שיטה זו מתאימה במיוחד לנושא שהשלכותיו חורגות בהרבה מסוריה ושכלי תקשורת בודד היה מתקשה להבין אותו במלואו. זו גם הפעם השנייה שעלי אל-איברהים זוכה בפרס לאחר שזכה בפרס בשנת 2019.
מאחורי הקירות
בלבנון, אנטוני בראקת התעניין בכלא רומיה, אחד מהגדולים במדינה. כתבתו שני בתי הכלא של רומיה, ששודרה ב-Naqd Media, מדגישה את ההבדלים בטיפול בין אסירים, תופעות של שחיתות ופריבילגיות, וכן את הקיום הבעייתי של אגף לקטינים עם כלא למבוגרים. הכתבה גם זכתה בפרס הסטודנטים, שהוענק על ידי חבר שופטים של סטודנטים לבנונים לעיתונאות ותקשורת. עבודה זו מאפשרת לראות את התפקוד היומיומי של מוסד סגור וחושפת את האי-שוויונות שיכולים להישאר בלתי נראים מאחורי קירותיו. העיתונאות מאפשרת אז להביט פנימה אל המערכות שהציבור רואה בדרך כלל רק את הדלתות שלהן.
נושאים החוצים גבולות
« אני מאמינה שבכל העולם, חופש הביטוי נמצא תחת איום מסוים, הן באירופה והן במזרח התיכון, כמו גם במדינות אחרות », אומרת סנדרה דה ואלה, שגרירת האיחוד האירופי בלבנון. « וברור שכדי שיהיו לנו חברות דמוקרטיות באמת שבהן אפשר לשאול שאלות על האופן שבו הדברים מנוהלים על ידי המנהיגים, על ידי הממשלה, חופש הביטוי והעיתונות הם באמת חיוניים. »
מהדורת 2026 גם משקפת את המגוון של נקודות המבט על האזור. מתוך 300 המועמדויות היו 194 חקירות, 66 מאמרי דעה ו-40 כתבות וידאו. מאחורי הקשרים פוליטיים וחברתיים שונים, נושאים רבים מהדהדים זה לזה: עקירה כפויה, אפליה, גישה לשירותים ציבוריים, זיכרון הנעדרים, זכויות האסירים או נאומי שנאה. מציאויות מקומיות שאינן נעצרות בגבולות.
בלבנון, חופש זה לספר ולחקור מלווה גם בדיון על אחריות התקשורת. « חופש הביטוי בלבנון הוא הכרחי. ארצנו ידועה באזור בזכות חופש הביטוי הזה. לכן, אנו נאחזים יותר ויותר בחופש הזה, אך באותו זמן, מדברים על חופש “אחראי”, שנלחם במידע כוזב, אך באותו זמן גם בנאום השנאה שיש לו השפעות הרסניות על החברות שלנו », מדגישה אליסר נדאף, מנכ"לית טלוויזיה לבנון, הטלוויזיה הלאומית הלבנונית.
העבודות שזכו השנה נכתבו בהקשר מיוחד. אך השאלות שהן מעלות מוצאות לעיתים קרובות הדהוד במקומות אחרים באזור. להכיר אותן מעבר למדינה שבה הן תועדו מאפשר גם להתמודד עם החוויות והתשובות שהובאו. בקנה מידה של הים התיכון, הפצת הסיפורים הללו מאפשרת לראות אחרת מציאויות שהגבולות נוטים לבודד.
* עיתונאי, סופר והיסטוריון צרפתי-לבנוני, סמיר קסיר נולד ב-1960 בביירות. שיתף פעולה במיוחד עם L’Orient-Le Jour ו-Le Monde diplomatique, הוא הגן על חופש הביטוי ועצמאות לבנון. הוא נרצח ב-2 ביוני 2005 בביירות מפיצוץ פצצה שהונחה מתחת למכוניתו. הפרס סמיר קסיר לחופש העיתונות, שנוצר באותה שנה על ידי האיחוד האירופי, מוענק מאז 2006 לעיתונאים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה והמפרץ.
