ישראל

זני ענבים עתיקים במבחן האקלים

בעבדת, בגבהי הנגב, חוקרים ישראלים הצליחו לגדל זני גפנים שגודלו באזור לפני כ-1,500 שנה. לאחר שמצאו את ה-DNA שלהם בזרעים עתיקים, הם שתלו מחדש את צאצאיהם וייצרו יין שהפתיע את המומחים. אך מאחורי הניסוי הארכיאולוגי הזה מסתתר אתגר נוסף, למצוא זנים שיכולים לעמוד בפני ההתחממות הגלובלית.

במהלך חפירות שנערכו בין השנים 2017 ל-2019, נמצאו זרעי ענבים מפוחמים מהמאה השביעית. זוהו שני זנים עתיקים: סיריקי, עם ענבים שחורים, ובער, ששימש לייצור יין לבן. אחד החוקרים חקר במיוחד את כמות הזרעים שנמצאו בשכבות הארכיאולוגיות השונות כדי לעקוב אחר עלייתה ונפילתה של תעשיית היין בנגב בתקופה הביזנטית. שרידי החקלאות הזו עדיין רבים בעמקים ובשטחים הפתוחים, שם נותרו במיוחד בתי בד רבים. תעשיית היין העתיקה מהווה חלק בלתי נפרד מהנוף הארכיאולוגי.

תגלית ארכיאולוגית ייחודית

״הזרעים נשלחו לאוניברסיטת חיפה. החוקרים גילו שהם שמורים מספיק טוב כדי לנסות להפיק מהם DNA. מחקרים נוספים אפשרו לאפיין את הענבים הללו ולזהותם כזני מורשת מדרום ארץ ישראל. לאחר תהליך ארוך, הצלחנו למצוא את צאצאיהם הישירים. אחד מהם תואם במיוחד לזן שנמצא כיום ביוון״, אמר לאתר 22; הארכיאולוג ליאור שווימר מרשות הטבע והגנים הישראלית.

לאחר מכן החוקרים לקחו ייחורים ושתלו אותם מחדש, ללא דשן, במקום שבו נמצאו הזרעים: ליד מערה הממוקמת במרחק של כמה מטרים בלבד מחווה חקלאית עתיקה מהתקופה הביזנטית. הם השתמשו בשיטות עתיקות, בהתבסס על סידור החלקות החקלאיות מאותה תקופה. 

״במקביל, התחלתי חפירות באתר עם עמית מרשות העתיקות של ישראל וגילינו בית בד גדול שיכול לייצר כ-6,000 ליטר ביום״, אומר ליאור. הצוות מגלה אז שהייחורים מתפתחים הרבה יותר מהר מהזנים האירופיים. ״אספנו כ-400 קילוגרם של ענבים משני הזנים העיקריים ומסרנו אותם לשני יצרנים שעובדים בשיטות טבעיות. הם לא הוסיפו גופרית או חומצות. הענבים נשארו עם קליפתם כדי שהשמרים הטבעיים יתחילו את התסיסה באופן ספונטני״, מספר ליאור.

הבקבוקים הראשונים מפתיעים

בפתיחת הבקבוקים הראשונים, התוצאה מפתיעה. היין טוב, מעט שונה, פירותי יותר ובעל אחוז אלכוהול די גבוה. ״מאז, אנחנו פותחים בקבוק באופן קבוע כדי לצפות בהתפתחותו. היין משתנה אפילו לאחר הביקבוק״, ממשיך ליאור.

באופן קבוע, יין נטעם על ידי עיתונאים, ייננים ואנשי מקצוע מהתחום כאשר הם מבקרים באתר. הסיריקי נשלח גם לסומליירים בתל-אביב, שקיבלו אותו בחיוב רב. הוא מזכיר זני ענבים אדומים כמו הקריניאן, הגרנאש או הסירה, עם פרופיל פירותי ורך, מסומן על ידי פירות אדומים ועושר אלכוהולי מסוים. ״הצלחנו לשחזר חלק מתהליך התקופה הביזנטית על ידי שחזור מספר שיטות גידול לייצור יין מצוין״, מתגאה ליאור.

החום משנה את הכללים

החוקרים מקווים שזנים אלו יוכלו לתרום לפיתוח גידול גפנים מותאם יותר לחום וליובש. ההיסטוריה של גידולם בנגב מזינה תקווה זו. בתקופה הביזנטית, גידול הגפנים היה פעילות כלכלית מרכזית בנגב. לפי ליאור, כ-100,000 טרסות חקלאיות היו מעובדות במאה השישית באזור. המדבר מקבל פחות מ-100 מילימטרים של גשם בשנה. ובכל זאת, אלפי דונם* הוקדשו לכרמים, עם עשרות בתי בד ומתקני ייצור משמעותיים. הערכות מסוימות מדברות על ייצור שיכול להגיע למיליון ליטרים של יין בשנה. כדי להצליח לייצר יין בהיקף כזה במדבר, היה צורך לבנות מערכות מורכבות ביותר עם תעלות ותשתיות שאפשרו לאסוף ולהשתמש בכל טיפה של גשם...

מעבר לעניין ההיסטורי והארכיאולוגי, הפרויקט של ליאור עשוי להיות בעל חשיבות רבה מול שינויי האקלים. לדבריו, זנים עתיקים אלו הם הוכחה לכך שניתן לפתח גידול גפנים עמיד יותר לטמפרטורות גבוהות, ליובש ולאירועי מזג אוויר קיצוניים.

עם זאת, המחקרים אינם מתבססים רק על שרידים ארכיאולוגיים. הם נשענים גם על הידע החקלאי שהועבר באזור, במיוחד בקרב הקהילה הבדואית. ״הבדואים באזור סיפרו לי איך הם שמרו על הגפנים מהציפורים בזמנם. הם ישבו ליד החלקה עם חבל קשור לשני חלקי מתכת. בכל פעם שציפור הייתה מתיישבת, הם משכו בחבל וזה עשה רעש גדול — 'פאף!' — והציפור עפה. זה היה כמו סוג של דחליל קולי. הם גם השתמשו בזבל יונים כדשן, פרקטיקה חקלאית מסורתית שעדיין מוכרת באזור״, מפרט ליאור. 

לייצר מעבר לעבדת

ליאור סבור שמחקריו עשויים, בעוד כמה שנים, להוות פריצת דרך משמעותית לתעשיית היין בישראל ובעולם. מספר כרמים באזור מעוניינים כעת לייצר את זנים אלו. החוקרים מקווים שיוכלו למכור את הבקבוקים הראשונים לציבור בעבדת כבר בשנה הבאה, לפני שיפתחו את המסחור שלהם בעוד שלוש עד ארבע שנים. ״הלכתי ברגל בנגב במשך עשר שנים. אני מכיר את כל הנישות, כל הפינות. החוויה הזו הפכה את כל זה לחי מאוד עבורי. יש לי הערצה אינסופית לאבות הקדמונים שיצרו כאן משהו נפלא; הם הצליחו לייצר יין במדבר ולשווק אותו עד רומא״, מסכם הוא.

בעבדת, החוויה נמשכת כעת מעבר לשחזור ההיסטורי. נותר לראות כיצד ינהגו זני הגפנים העתיקים הללו כאשר יעזבו את החלקות הניסיוניות ויגודלו בקנה מידה רחב יותר. העניין שמביעים כרמי האזור מהווה צעד ראשון. אם התוצאות שנצפו בעבדת יאושרו במקומות אחרים, זנים שנשכחו זמן רב עשויים למצוא מקום חדש בכורמות מודרנית המתמודדת עם טמפרטורות גבוהות יותר ומים שהולכים ומתמעטים.

* יחידת שטח שעדיין בשימוש במיוחד בישראל ובכמה מדינות במזרח התיכון. במערכת הישראלית הנוכחית, דונם אחד = 1,000 מ"ר

האתר הארכיאולוגי בעבדת
האתר הארכיאולוגי בעבדת © רשות הטבע והגנים הישראלית

ד"ר ליאור שווימר הוא ארכיאולוג ישראלי ואחראי על המורשת במחוז הדרום ברשות הטבע והגנים הישראלית. ד"ר שווימר מוביל סיורים ופרויקטי מחקר בפארק הלאומי בעבדת, עבודתו משלבת מחקר ארכיאולוגי, שימור המורשת והגברת המודעות הציבורית, ובכך תורמת לקשר בין העבר העתיק של הנגב למאמצים הנוכחיים להחיות את המורשת החקלאית שלו.

תמונת השער: © רשות הטבע והגנים הישראלית