עם החלק של החיים, שפורסם ב-5 במרץ 2026, העיתונאית המרגלית סופי בוטייר-דמהי חותמת על רומן ראשון שחוקר את השורשים החברתיים והמהגרים של מרסיי. בין סגירת מספנות לה סיוט ב-1987 לבין גירוש הנאפוליטנים לשכונות הפופולריות של נמל העיר הפוקסנית בשנות ה-1920, ספרה חוקר כיצד נבנות ההיסטוריות המשפחתיות, ואז נמחקות עם השנים. עם שאלה מרכזית עבור החברות הים-תיכוניות: מדוע המסלולים של גירוש והגירה, אשר הם בבסיסם, בסופו של דבר נעלמים מהזיכרון המשפחתי והפוליטי, מה שהופך את הפגיעות של אלו שהגיעו ממקום אחר לעמידה.
ראיון שנערך על ידי אוליביה מרטוק
הרומן שלי מתחיל עם סגירת המספנות של לה סיוט ב-1987. זהו סכסוך חברתי משמעותי, שחווים רבים מהעובדים כבגידה. המספנות עדיין היו רווחיות, אך החלטה פוליטית שנעשתה ברמה האירופית שינתה את מפת התעשייה הימית סביב הים התיכון. לה סיוט צריכה להיעלם לטובת אתרים אחרים, במיוחד ברצלונה. בחרתי לספר את הפרק הזה דרך עיניה של מתבגרת, טניה. בשבילה, הסכסוך הזה אינו רק קרב חברתי: זה קודם כל מהפך משפחתי. אביה הוא דמות סינדיקלית המעורבת במאבק להציל את המספנות, בעוד שאחיה, סשה, מסרב לקחת על עצמו את הגורל הזה של עובד ומחליט לעזוב את העיר. העזיבה הזו גורמת לשבר. ולבין להבין מה מתרחש, טניה תתחיל בהדרגה לחקור את ההיסטוריה של משפחתה.
מרסיי, עיר של גירושים ושקטים
זהו דוד שלה שעוזר לה לשחזר את העבר הזה. הוא מגלה לה את המסלול של אחד האבות, דוד רחוק שהגורל שלו התגלה ברגע אחר של שבר היסטורי: הרס השכונות הישנות של מרסיי על ידי הנאצים ב-1943. גם הוא, מול עולם שמתמוטט, קיבל החלטה רדיקלית שהרחיקה אותו מהקרובים לו. דרך שני הרגעים הללו – המלחמה והדיסלוקציה – רציתי להראות כיצד החלטות פוליטיות יכולות לשנות באופן עמוק את המסלולים האישיים והמשפחתיים. ההיסטוריה המשפחתית של טניה חוזרת עוד יותר רחוק, עד לשנות ה-1920, כאשר אבותיה עזבו את נאפולי כדי להתיישב במרסיי. אני מאוד מעוניינת בקשרים בין שתי הערים הים-תיכוניות הללו. נאפולי ומרסיי חולקות הרבה דברים: היסטוריה פופולרית, קשר חזק לנמל, מסלולי גירוש. ההגירה האיטלקית הייתה מסיבית, אך כיום היא נשכחת במידה רבה. עם זאת, באותה תקופה, ההשתלבות לא הייתה ברורה. האיטלקים היו נושא להפלות רבות. בשנות ה-1920 וה-1930, כמה נאומים תיארו אותם כאוכלוסייה מסוכנת או לא רצויה. המילה "שפל" כבר הייתה בשימוש כדי לדבר עליהם.
ההיסטוריה הזו נשכחה על ידי הצעירים היום. כשאני מדברת על זה סביבי, רבים מגלים שסביהם היו איטלקים ושהם הגיעו בתנאים קשים. רציתי להראות שהזיכרונות הללו טמונים, כמעט נמחקים.
הנשים, עמודי התווך הבלתי נראים של ההיסטוריות המהגרות
בסאגה המשפחתית הזו, הנשים תופסות מקום מרכזי. הסבתא רבה, שהגיעה מאיטליה, היא דמות יסודית. היא חווה את הקשיים של הגירוש, ולאחר מכן את הרס השכונות שבהן משפחתה התיישבה. היא חייבת לשמור על האחדות המשפחתית בעולם לא יציב. עם זאת, לא רציתי להפוך אותה לדמות אידיאלית. הנשים ברומן הזה הן מורכבות. יש להן את רצונותיהן, את הסתירות שלהן, את הדילמות המוסריות שלהן. לעיתים קרובות, בסיפורים ההיסטוריים, הנשים מופיעות רק כאלו שתומכות בגברים או שמחזיקות את המשפחה. רציתי להחזיר להן עומק נרטיבי. הדמויות הנשיות בספר גם יש להן את הסתירות שלהן, את רצונותיהן, את הפגמים שלהן, את הדילמות שלהן. הן מתמודדות עם בחירות לעיתים בלתי אפשריות, בין שמירה על הקבוצה לבין שחרור אישי. זה בדיוק מה שמעניין אותי: להראות שהן אינן רק שומרות הזיכרון המשפחתי, אלא דמויות בפני עצמן, חוות את המתחים שלהן. הן נושאות, הן תומכות, אך הן גם רוצות לחיות עבור עצמן. המורכבות הזו נראתה לי חיונית.
המבט של העיתונאית, בין בהירות לייאוש
עבודתי כעיתונאית מזינה בהכרח את הכתיבה שלי. לצפות בחברה, להקשיב לסיפורים, לראות כיצד נוצרים הנאומים הציבוריים, כל זה משאיר חותם. כשמכירים קצת את ההיסטוריה של ההגירות בים התיכון, כשמסתכלים על מה שקורה היום, קשה לא להיות מופתעים מחזרת הרפלקסים של התרחקות ודה-הומניזציה. מה שמטריד אותי ביותר, זה לראות שצאצאים של מהגרים יכולים בעצמם לאמץ נאומים ששימשו בעבר כדי להוציא את אבותיהם מהמשחק. לדוגמה, רואים צאצאים של מהגרים איטלקים כמו כמה פוליטיקאים מהימין הקיצוני של המפה הפוליטית, שאומרים דברים קשים מאוד כלפי הגלים החדשים של ההגירה. זה משהו שמטריד אותי מאוד. יש כאן משהו מסחרר. כאילו שההשתלבות לפעמים עוברת דרך מחיקת הזיכרון של הגירוש, עד כדי כך שהיא מייצרת הסכמה להפלות העכשוויות. אין לי תשובה פשוטה לכך. אני לא יודעת אם מדובר ברפלקס חברתי חוזר בזמן משבר, בצורך שייכות שעובר דרך ההדרה של אחר, או בסירוב יותר אינטימי להסתכל על השורשים האישיים שלך. בכל מקרה, התחושה הגזענית מוצאת את כוחה בניצול שלה על ידי מעמד פוליטי מסוים כדי לשרת פרויקט חברתי המבוסס על הדרה והאדרת זהות לאומית כביכול, זהות פנטזית שמכחישה בעצם את ההיסטוריה של המדינה שהיא טוענת להגן עליה.
לשחזר את הזיכרון של ההגירות
חשוב להזכיר שהחברות הים-תיכוניות – והחברה הצרפתית בפרט – מעוצבות עמוקות על ידי ההגירות. מרסיי היא הדוגמה הברורה ביותר לכך. העיר נבנתה על שכבות של הגעות: איטלקים, ארמנים, ספרדים, מג'רים, קומוריים, ועוד רבים. ההיסטוריות הללו לא צריכות להישכח. הן מהוות חלק חיוני מהמורשת הקולקטיבית שלנו. הספרות יכולה לפחות לפתוח מחדש את המרחב הזה. היא יכולה להזכיר שאף אחד אינו מוגן לחלוטין מהזזות, מהקרעות, מהדיסקרדיטציה.
לא חיפשתי לכתוב רומן עם תזה, אלא ספר שמחזיר למחזור את הרצפים הנשכחים. ספר שאומר שהחיים הנוכחיים מלאים בעבר שותק וששכחת הגירוש, רחוק מלהרגיע אותנו, יכולה גם לגרום לנו להיות עיוורים למה שחוזר. החלק של החיים הוא מה שאנחנו נושאים בתוכנו, לעיתים קרובות מבלי לדעת, חיים שהקדימו אותנו.
ביוגרפיה
נולדה ב-1998 באקס-אן-פרובנס, סופי בוטייר-דמהי גדלה בפובו, בין אקס למרסיי. בוגרת מדעי המדינה באקס, היא עשתה בקיץ 2023 מעבר לביירות במסגרת ל'אוריאן-לה-ז'ור, בסוף לימודיה, לפני שהחלה לעבוד ככתבת עצמאית במרסיי. היא עובדת בעיקר עבור מדיה עצמאיים כמו אוריאן XXI, אפריקה XXI ואלטרנטיבות כלכליות, ומשתפת פעולה גם באופן קבוע עם סלייט בנושאים בינלאומיים. החלק של החיים הוא הרומן הראשון שלה.