בעקבות הביקוש הגובר לאבוקדו, ישראל מתייצבת כיום כמובילה עולמית. כיצד הצליח מדינה קטנה זו עם משאבים מוגבלים לפתח ייצור כה יעיל ובר קיימא? בזכות חדשנות חקלאית, ניהול אופטימלי של מים ומומחיות ייחודית. האבוקדו הפך כעת לעמוד תווך בחקלאות שלה.
מוצאו במקסיקו, האבוקדו הפך לאחד המרכיבים הבלתי נפרדים מהמטבח הישראלי. הוא נוכח בהרבה ארוחות, במיוחד בארוחת הבוקר ובארוחת הערב, וכבש את לבם של הצרכנים. בשנת 2024, הצריכה הממוצעת בישראל הגיעה ל-10.5 ק"ג לאדם, לעומת רק 2 ק"ג באירופה. הצלחה זו משקפת התלהבות לאומית מהפרי בעל היתרונות הרבים.
סיפור הצלחה חקלאי
ישראל, הידועה בחקלאות החדשנית שלה, התייצבה כאחת היצרניות הגדולות בעולם של אבוקדו. אם בעבר היו ההדרים סמלים של המדינה, האבוקדו הוא כיום הגידול הנרחב ביותר עם 160,000 דונם, כלומר 14,300 דונם, לעומת רק 4,000 בשנת 2004. בשטח, האבוקדו מקדים כיום את כל שאר הגידולים הפירותיים.
עם 230,000 טון, הקטיף של 2024/2025 מגיע לשיא חדש, מה שמייצג עלייה של 67% בהשוואה לשנה הקודמת עם 150,000 טון. התקדמות זו מוסברת על ידי הרחבת המטעים כמו גם על ידי שיפור התשואות בזכות טכניקות גידול מתקדמות. האבוקדו תפס מקום מרכזי בנופים החקלאיים הישראלים, ומחדש גם אזורים כפריים כמו הנגב, שם ההשקעות בתשתיות חקלאיות רבות והמשרות, ברות קיימא.
פרי שמושך ומיוצא
“בישראל, האבוקדו מאוד פופולרי, הוא במובן מסוים החליף את החומוס. אפשר להשיג אותו בקלות לאורך כל השנה לשמחת הישראלים שאוהבים אותו; הם אוכלים אותו בסלט או על טוסטים, לעיתים קרובות עם ביצים. אנחנו מגדלים בעיקר את האבוקדו אטינגר שהוא חלק וירוק, אבל גם את האבוקדו האס הקטן יותר, המחוספס והשחור,” מסביר שחר גולברג, נשיא תעשיית האבוקדו הישראלית, וחבר קיבוץ אפק בגליל, שם מגדלים 2 מיליון מ"ר של אבוקדו.
“אנחנו המדינה השנייה הכי צורכת אבוקדו מיד לאחר מקסיקו. 45% מהייצור נשאר בישראל בעוד שאנחנו מייצאים 55% לאירופה, לארצות הברית ולאסיה. ישראל היא לכן שחקן מפתח בשוק העולמי של האבוקדו, במיוחד בשוק האירופי שבו הביקוש נמצא בעלייה מתמדת,” טוען שחר.
גידול עמיד ובר קיימא
כאשר המלחמה פרצה ב-7 באוקטובר 2023, החקלאים באזורים הקרובים לעזה ולגבול הלבנוני נפגעו קשות. עם זאת, האבוקדו, מטבעו, אפשר למנוע אסון חקלאי. בניגוד לפירות רגישים כמו אפרסק או משמש, הוא יכול להישאר על העץ מספר ימים מבלי לפגוע באיכותו. התוצאה: רוב הקטיף הצליח להינצל, מה שהימנע מהפסדים כלכליים משמעותיים.
ישראל בחרה בחקלאות מכבדת סביבה. המגדלים לא משתמשים בחומרי הדברה כימיים עבור האבוקדו, ומעדיפים שיטות ביולוגיות כמו הכנסת חרקים מועילים כדי לשלוט במזיקים. ניהול ההשקיה הוא גם מודל בתחום: טכנולוגיית ההשקיה בטפטוף, שפותחה רבות בישראל, מאפשרת למקסם כל ליטר מים שנעשה בו שימוש.
“החדשנות היא באמת המפתח להצלחה. ישראל היא מדינה קטנה, עם משאבים מוגבלים במים, אבל הצלחנו למקסם את המשאבים הללו בזכות טכנולוגיות מתקדמות בתחום ההשקיה וניהול הקרקע. השקענו גם במחקרים על זנים חדשים של אבוקדו, כדי לייצר פירות איכותיים עם השפעה סביבתית מינימלית,” מדגיש שחר.
החקלאים גם מתאימים את שיטת הגידול שלהם לאקלים המקומי, שלעיתים קרובות הוא קיצוני. “אנחנו מגדלים באדמות מנוקזות היטב ומגנים על העצים הצעירים מהשמש עם מערכות הצללה,” הוא מסביר. פרקטיקות אלו מבטיחות תשואות יציבות תוך צמצום ההשפעה הסביבתית.
העלייה של האורגני
הביקוש לאבוקדו אורגני חווה עלייה משמעותית. כיום כ-10% מהייצור הישראלי מוסמך כאורגני, מספר זה נמצא בעלייה מתמדת לפי משרד החקלאות. מגמה זו משקפת גם מודעות גוברת של הצרכנים למוצרים בריאים, המגודלים בצורה אחראית.
במקביל, קבוצות חקלאיות ישראליות כמו Mehadrin משקיעות בחו"ל, במיוחד במרוקו, עם מטרה: לייצר 10,000 טון אבוקדו נוספים המיועדים לשווקים האירופיים. ההשתלמויות הללו מאפשרות ליישר את העונות ולבצע אבטחת כמויות הייצוא.
בזכות המומחיות שלה, הטכנולוגיות והחזון ארוך הטווח, החקלאות הישראלית מהווה דוגמה לשאר המדינות המייצרות אבוקדו. הפרי הירוק הפך לסמל של עמידות ומודרניות חקלאית.
תמונת שער: האבוקדו הפך לגידול הנרחב ביותר בישראל עם 14,300 דונם, לעומת רק 4,000 בשנת 2004 ©שחר גולברג