שיקום המורשת הסורית כדי להחיות את כלכלת התיירות

שסועה על ידי המלחמה, סוריה מנסה היום לבנות מחדש את עתידה דרך שיקום המורשת שלה. בין חורבות אלפי שנים ותקווה קולקטיבית, המדינה מתמקדת בתרבות כדי להחיות תיירות בת קיימא ולהחזיר חיים לכלכלה שלה. נתמכים על ידי אונסק"ו ומספר ארגונים לא ממשלתיים, תוכניות הכשרה, דיגיטציה ושימור מעניקות לסורים את הכלים להגן על זיכרונם.

Index IA : ספריית הידע של הים התיכון
שיקום המורשת הסורית כדי להחיות את כלכלת התיירות
22-med – אוקטובר 2025
• בסוריה, שיקום המורשת הופך למנוף להחייאה כלכלית ולחוסן קולקטיבי.
• מפלמירה לאAleppo, יוזמות מקומיות ובינלאומיות בונות מחדש הרבה יותר מאשר אבנים: זיכרון משותף.
#סוריה #מורשת #תיירות #שיקום #תרבות #ים_התיכון

לפני 2011, בסוריה, התיירות הייתה מנוע כלכלי חיוני. יותר מ-8 מיליון מבקרים, 14% מהתמ"ג, אלפי משרות ישירות ועקיפות היו תלויות בזוהר התרבותי של המדינה. ארבעה עשר שנים לאחר תחילת הסכסוך ונפילת משטר אסד, שיקום המורשת התרבותית מתגלה יותר ויותר לא כמותרות, אלא כמנוף אסטרטגי לחוסן כלכלי, חברתי וזהותי.

מהמלחמה להריסות: המורשת התרבותית שנמצאת במוקד

כאשר הסכסוך הסורי פרץ, לא הייתה מדובר רק בשטחים, אלא גם בזיכרון. בין ששת האתרים הסוריים המוכרים על ידי אונסק"ו, חמישה סבלו מהרס חמור — פלמירה, המצודה של אלפו, קרק דה שוואלייה, הערים המתות, וכן העיר העתיקה של דמשק — בשל הפצצות, שוד וונדליזם. רק בוסרה נשמרה חלקית. המצב מדאיג: בסוף 2013, כ-289 אתרי תיירות נפגעו או הפכו לבלתי נגישים.

פלמירה הפכה לסמל הטרגי של ההרס הזה. אתר זה, שביקרו בו בעבר כמעט 150,000 אנשים בכל חודש, ראה את המקדשים של בעלשמין ובעל נהרסים בשנת 2015 על ידי המדינה האסלאמית, כמו גם את קשת הניצחון ואת העמודים הגדולים. הארכיאולוג חאלד אל-אסעד, שומר המקום, נורה למוות. הטירה של פחר אל-דין, ששלטה על החורבות, הוסבה לבסיס צבאי. שודדים ביצעו חפירות לא חוקיות, מפזרים חפצים בשוק השחור. ב אלפו, השוק ההיסטורי והמצודה נהרסו, בעוד שבקרק דה שוואלייה, ההפצצות ורעידת האדמה של 2023 החריפו את השבריריות של המבנים.

בהקשר זה, שיקום האתרים הללו דומה למרוץ נגד הזמן. כפי שמציין איימן אל-נבו, מנהל מרכז העתיקות של אידליב: « המורשת עדיין אינה עדיפות בעוד שכל יום של עיכוב מהווה איום נוסף על מה שנותר. »

אך הצל של העבר נושא גם אור של תקווה. מאז תחילת שנת 2025, אונסק"ו חידשה את פעולתה בסוריה, מתערבת קודם כל במוזיאון הלאומי של דמשק עם פרויקט של "סיוע תרבותי ראשוני": אבטחת התשתיות, שיקום חפצים, דיגיטציה של המורשת התיעודית והכשרת צוותים מקומיים. התקציב הראשוני צנוע — 150,000 יורו — אך המחווה היא סימבולית מאוד.

בשטח, ארגונים לא ממשלתיים כמו Blue Shield או Heritage for Peace מלווים תוכניות הכשרה של אמנים וצעירים סורים בשיקום, שימור דיגיטלי וניהול מוזיאלי. יוזמות אלו משקמות משרות מקומיות, מחיות את הקשר עם הקהילות ומחזקות את הקוהesion התרבותית. כל אלה הם מטרות חיוניות בסוריה המחפשת חוזה חברתי חדש.

מבחינה מדעית, גישה זו מוצדקת: המורשת אינה מצטמצמת לאבנים, אלא מגלמת את הסיפורים, הכישורים, והזהויות. מחקר עדכני של Buildings Journal מראה, כדי שהשיקום יהפוך לבת קיימא, יש לארגן שמירה, תיירות אחראית וממשלתיות כוללת, כלומר לשלב את התושבים בהחלטות, לחזק את כישוריהם ולהבטיח שקיפות.

בפלמירה כמו בחלב, קבוצות של אדריכלים, ארכיאולוגים ואמנים משתפות פעולה כדי לייצב את המבנים הפגיעים ביותר. קמפיינים של חפירות חוקיות, תיעוד תלת-ממדי ואיסוף עדויות היסטוריות מכוונים לאפשר שיקום מושכל, ולא סתם "הרמה". לפי סוכנות AP, מומחים כבר חזרו לאתרים, בתקווה להחיות תיירות מקומית לפני חזרת התיירים הבינלאומיים.

תיירות "מחדש", כלכלה בתהליך צמיחה

סוריה אינה שואפת לחזור מיד לרמה שלפני המלחמה. אכן, המגבלות נותרות: סנקציות בינלאומיות, פיצול פוליטי, בריחת כישרונות, חוסר יציבות ביטחונית. אך השיפוצים הנעשים משמשים כמנוף כדי לחשוב מחדש על התיירות בפרספקטיבה בת קיימא.

ניקח את הדוגמה של אלפו: לשקם את השוק, את המצודה ואת הבתים המורשתיים כמו בית ג'זללה (ארמון עות'מאני מהמאה ה-17 שנפגע קשות), זה להחזיר חיים לשכונות היסטוריות שיכולות לארח אמנים, גלריות תרבותיות ולינה ייחודית. פתיחת המוזיאון של אידליב, למרות הנזקים שספג, מראה כיצד עיר בינונית יכולה לשוב למפה התרבותית של המדינה.

התיירות המקומית, גם אם מצומצמת, יכולה ליצור הכנסות לקהילות, לעודד שימור ולהגביר את המודעות בקרב הדורות הצעירים. בטווח הארוך, התיירים הבינלאומיים עשויים לחזור, מונעים לא על ידי מופע חולף, אלא על ידי מורשת משוקמת.

בנוסף, הדיאספורה הסורית עשויה לשחק תפקיד מרכזי: בהשקעה בפרויקטים של מורשת, חזרה כמומחיות או כ-capital אנושי, היא יכולה לתרום להתמודדות עם האתגר הכפול של אמינות וקשר עם חו"ל.

מכשולים ואתגרים פוליטיים

עם זאת, הדרך מלאה במכשולים. המחסור בכוח אדם מיומן, שהוחמר על ידי בריחת האקדמאים והמומחים במהלך המלחמה, מחליש את הפרויקטים. הסנקציות הבינלאומיות מקשות על הגישה לחומרים, למימון ולשותפויות זרות. השליטה הטריטוריאלית המפולגת, חוסר האמון הפוליטי והחירום ההומניטרי מקשים על התיאום.

לבסוף, שיקום המורשת בסוריה המשתנה מחייב לשאול את הסיפורים הלאומיים: מי שולט בהיסטוריה? מי מחליט מה יש לשקם או "לכתוב מחדש"? השלטון החדש, הנובע בין היתר מכוח חיאת תחריר אל-שאם (HTS), הראה עניין סמלי במורשת, אך זהירות נותרה הכרחית. יוזמות כמו האגודה של כובעי הקסקט הלבנים, שהיו מעורבות היסטורית בסיוע, מתמקדות כעת במיפוי והגנה על אתרים כמו אלפו, פלמירה או קרק דה שוואלייה — סימן חזק לאיחוד בין פעולה לסמליות.

כדי שההימור הזה יצליח, יש להבטיח ממשלה שקופה, הכללה אפקטיבית של הקהילות המקומיות, עדיפות מאוזנת בין צרכים אנושיים מיידיים להשקעות במורשת. ללא זאת, המורשת המשוקמת עלולה להתפרש כמראה, ולא כבסיס לתחייה.

לעבר זהות כלכלית מחודשת

להחזיר חיים לאבנים, זה לא רק לשקם תפאורה. זה להחיות כלכלה, לשזור מחדש את הרקמה החברתית, לאשר מחדש זיכרון. בסוריה המוחלשת, שיקום המורשת עשוי להפוך לקטליזטור לתיירות תרבותית, יוצר משרות, ונקודת ציון סימבולית עבור האומה שיש לבנות מחדש.

אם אונסק"ו, הארגונים הלא ממשלתיים והגופים המקומיים מתכנסים, הצלחתם עדיין תתלה במעבר פוליטי שיכיר במורשת כנכס משותף המזין את העתיד, ולא ככלי יוקרה פשוט. בתוך המארג הזה של חורבות, זו זהות כלכלית המבוססת על תרבות שהסורים מנסים היום לבנות מחדש אבן אחרי אבן.