אני פוגש את עבדסלאם עבדלהאק בפברואר 2012 בזכות חברה משותפת. עיתונאי לשעבר, הוא לוקח אותי בבוקר ההוא לעשות את החצייה הראשונה שלי באוראן, שהייתה פעם העיר האירופאית ביותר של אלג'יריה, עם קהילה ספרדית גדולה במיוחד, שהתמעטה לאחר העצמאות. זה בארוחת הצהריים שהוא מגלה לי את הסיפור הבא :
ביום ספטמבר 2006, אנו מקבלים קבוצה של שמונים pieds noirs, בעיקר מסעידה, במרחק של 170 ק"מ דרומית לאוראן, עיר קטנה בתחילת ההר הגבוה, שהחליטו לבוא לבקר את המקומות של נעוריהם. תיירים באלג'יריה, אם כן ! לא ראינו דבר כזה כבר הרבה זמן !
הקבוצה מגיעה בסביבות השעה שבע עשרה לשדה התעופה של אס סניה. אנו פועלים באוטובוס של עשרים אנשים, עם ארבעה מדריכים, וכשהם מתיישבים אנו פונים לסעידה שם הם מחכים להם.
במהלך הנסיעה של קצת יותר מ-3 שעות, האווירה מתוחה, הם עזבו את המדינה לפני חמישים שנה, בתנאים דרמטיים, לאחר מלחמה שנמשכה שבע שנים, והם חוזרים לאחר תקופה ארוכה של טרור, שנות ה-90, העשור השחור. התקשורת עשתה את עבודתה היטב בצד השני של הים התיכון, והם חוששים להיות קורבנות לפיגועים. מבלי לדבר על בנדיקט ה-16, שנבחר זה עתה לאפיפיור, ועשה הצהרות על אלימות באסלאם. הרחוב המוסלמי החל לרעוש, היו אפילו הפגנות במצרים, וכמובן שהאינטגריסטים האלג'יראים שלנו רכבו על הגל כדי להבעיר את השנאה.
אנו מגיעים בכל זאת לסעידה, ולבסוף הכל מתנהל היטב, במלון מחכה להם ועד קבלת פנים, כולל ותיקים מסעידה שמגיעים לברך אותם. חלקם פוגשים חבר, מכר. כבר ביום הראשון יש לנו ככה עשרה מוסלמים שנמצאים כל הזמן בקבוצה, שמלווים את ה-pieds noirs לקניות, מזמינים אותם אליהם לקוסקוס ועוקבים אחרי כל הפעילויות שלנו.
ביום השלישי אנו הולכים לבקר את סעידה הישנה. אנחנו באמצע ספטמבר, על ההר הגבוה, השמש עשתה את עבודתה כל הקיץ, הנוף הוא לונרי חוץ מעמק, שנפתח ממש בצד הדרך. העמק הזה הוא גן עדן קטן. נחל זורם בתחתיתו ונותן חיים לצמחייה שופעת, עצים ענקיים, דשא, פרחים. שומרי היער אפילו הקימו גן חיות קטן, יש שם מקקים, גזלות.
אנחנו מטיילים במקום הזה, קריר, ובאיזשהו רגע של הפסקה קבוצה קטנה של חמישה אנשים מתנתקת ועולה על הצד השני של העמק. הקבוצה מובל על ידי אישה שאף אחד לא שם לב אליה קודם. בקבוצה יש את אלה שמופיעים בחזית ויש גם את אלה שעושים מהדיסקרטיות דרך חיים, שנמצאים מאחור באוטובוס, שעוברים בלתי נראים. היא הייתה חלק מהקטגוריה הזו.
היא מטפסת על הצד, עוצרת, מתהפכת ומדברת. ברגע הזה, היא הופכת למרשימה. יש לה קול חזק והמאה אנשים שנמצאים שם שומעים אותה היטב, במיוחד שהיא מפתחת נאום שלוקח אותנו בבטן.
הנה, היא אומרת, אני לא מסעידה וזוהי הפעם הראשונה שאני מגיעה לאלג'יריה. אבל בעלי, הוא היה מסעידה. הוא היה יהודי והוא היה גם דואר, מה שאיפשר לו לעבור בין כל הקהילות, הנוצריות, היהודיות, המוסלמיות, והיו לו חברים כמעט בכל מקום, כי הוא היה ילד שמח. אם היום אני כאן, זה כי אדמונד, בעלי, הבטיח לי על מיטת מותו לבוא לפזר את אפרו כאן.
יש לה ארון ביד. אנחנו מתאוששים מהמהלך, יש אפילו נשים שיש להן דמעות בעיניים. היא ממשיכה : זה לא יום של עצב, להיפך, כי אדמונד היה ילד שמח, הוא היה רוצה שזה יקרה בשמחה, במיוחד היום שהוא יזכה לחזור לאדמתו המקורית.
היא פותחת את הארון ובקבוצה של שמונים אנשים יש אולי עשרים שהם יהודים, והם מתחילים לשיר מנגינה, אבל רק את המנגינה בלי המילים. זה הקדיש, תפילת המתים. המנגינה הזו מלווה את האישה עד שהיא מסיימת לפזר את האפר.
כשהיא מסיימת, היא מתחילה לרדת במדרון, וברגע הזה, שלוש, ארבע, עשר, ואז מאוד מהר חמישים קולות עולים. אלה הנוצרים בקבוצה, שמתחילים לשיר. הם מזמזמים מנגינה. למדתי מאוחר יותר שזה היה ההמנון לשמחה, אבל רק את המנגינה בלי המילים, עד שהיא מגיעה לתחתית העמק ומצטרפת לקבוצה.
ברגע הזה, בינינו עובר רגע קטן של נצח של שקט. כולנו קפואים. ואז אחד מהמוסלמים הוותיקים, שהיה כל הזמן איתנו, פונה אלינו ואומר : ומה איתנו, אחים שלי, אנחנו המוסלמים, האם אנחנו לא יודעים לקבור את המתים שלנו ? קדימה, הפתיח ! וכולנו קראנו את הסורה הראשונה של הקוראן כהוקרה לבעלה של האישה הזו.
פרנסואה בון הוא סופר, הוא חי כיום במרסיי. הוא עשה מסעות רבים בים התיכון כדי לאסוף אוסף של "סיפורים אמיתיים", שחלקם פורסם ב" הירח בבור", (הוצאות ורטיקל, 2013, ובפורמט פוליו גאלימאר, 2017). הוא פרסם זה עתה את הרומן האחרון שלו "עומק המים", בהוצאות אלבין מישל, בינואר 2025, תחת שם העט המשותף עם הגיבורה ג'סיקה מרטין.
תמונה ראשית: נווה מדבר בטימימון באלג'יריה © טאריק חפיד