בין נשימה מיסטית למתח פוליטי, נג'יה מהדג'י עושה מהקו מרחב של התנגדות. במוזיאון MAC VAL, התערוכה האישית שלה חברתי הוורד מציגה יצירה שחולפת דרך הדמיון הים-תיכוני, שבו היופי צף על קצוות הסחרור. ציור של הגוף, של העולם, ושל מה שמקשר ביניהם: התנועה.
התערוכה מוצגת עד ה-21 בספטמבר 2025 במוזיאון MAC VAL, מוזיאון לאמנות עכשווית בוואל-דה-מרן, מציגה יצירה שהיא גם מדיטטיבית וגם מרדנית, שמנסה לומר מה עושה העולם לגוף, ומה יכול הגוף להציע לעולם. תחת האוצרות של ניקולא סורלאפייר, שגם מנהל את המוזיאון, היא נמנעת מהצגה כרונולוגית לטובת זרם של תמונות, קווים, שקטים. טבילה בציור של נג'יה מהדג'י, שלא מנסה להקפיא, אלא לגרום לרעום.
חברתי הוורד
הכותרת, המושאלת מהשיר המוכר של פרנסואז הרדי, מפנה לדמיון אינטימי. אבל בעיקר זו הגרסה המזרחית שמעניקה הזמרת נטעשה אטלס שהיא מהדהדת כאן: קול שמחליק בין השפות, בין העולמות, בין החיים למוות. כי אצל נג'יה מהדג'י, הוורד אינו קישוטי. הוא מובהק. הופיע ב-2003 בעקבות המלחמה בעיראק, הוא חוזר בכמה סדרות כדמות של התנגדות לאכזריות של המציאות. צורת יופי שמסוגלת לעמוד על רגליה.
המוטיב של הגל חוצה גם את התערוכה. הוא מגלם את התנועה, את הדחף, את הנשימה – אבל גם את הקריסה. הגל הזה, הוא של הים התיכון. ים אהוב, ים ילדות, ים של אור. אבל גם קבר, תהום. במהלך השיחה שלנו בסדנה המוארת שלה באיברי-סור-סן, נג'יה מדגישה: הים התיכון אינו רק רוך. הוא מרחב של מעברים, של מוות ולידות מחדש. מתח חיוני זה נמצא בלב עבודתה. הגל הופך כך למטאפורה של האמביוולנטיות הבסיסית שעוברת בה: אהבה ומוות. מתח זה אינו תיאורטי. הוא מתגלם בצורות, במחוות, בהרכבות.
הכיפה כמו גם הכיפה הם מוטיבים חוזרים ברפרטואר פורמלי בתנועה, המורכב גם מגלים, סלילים, ספירלות, קונסטלציות, עצי חיים, קפלים… כל הצורות הללו מאורגנות סביב עיקרון אחד: הן מתרגמות דחף, מתח בין עיגון להתרוממות, בין פנימיות להתרחבות. גיאומטריה של החיים, רוטטת, לעולם אינה קפואה.
אני מציירת בעמידה תוך כדי ריקוד
« אני מציירת בעמידה, תוך כדי ריקוד », מודה האמנית. הקשר בין הגוף לציור אינו אנקדוטלי. הוא מרכזי. הקו הוא המשך של הנשימה. היד מונחית על ידי הנשימה. ביומניה, היא מדברת על « מצב החסד של הקו », על « אנרגיית החיים ». היצירות נולדות מהתחייבות פיזית טוטאלית. חושבים על דרווישים מסתובבים, על דיו שמחליקה, על קו שמסתובב. התנועה אינה קישוטית: היא חיונית. היא מחברת את הגוף לעולם, את האינטימי לקוסמי.
התערוכה מציגה סדרות סמלים ביניהן הRosebud החדשה, כולה בקווים צבעוניים, בהמשך לWar Flowers, Mystic Dances, או Women & War… האחרונה, שנעשתה ב-2023, מנציחה את הקורבנות של הטרגדיות העכשוויות – אוקראינה, לבנון, מרוקו – ובמיוחד את הנשים. האלימות שם, אבל לעולם לא בצורה ישירה. היא עברה, השתנתה. הדיו השחור, על רקע לבן, מקבל ערך כמעט ליטורגי. הקווים מציירים היעדרויות. הרווחים הם נשימות.
שייכות כפולה
נולדה בפריז, חיה בין צרפת למרוקו, נג'יה מהדג'י מגלמת שייכות כפולה. עבודתה מזינה גם את הקדמות המערביות וגם את המורשות הרוחניות והאסתטיות של העולם הערבי-מוסלמי. היא למדה במרכז סן-שארל, בית ספר לאמנות של הסורבון, ולאחר מכן פגשה את הסביבות של התיאטרון המתקדם ואמנות הקונספט, לפני שהמציאה דרך משלה, עשויה מפשטות ורזוננס. היא דוחה את הקטגוריות – אבסטרקציה, דימוי – כדי להניע את מה שעובר ביניהם.
התערוכה שנוצרה ב-MAC VAL מכבדת את המעבר הזה. היצירות מדברות זו עם זו ללא היררכיה. הסצנוגרפיה נמנעת מהאפקט הרטרוספקטיבי כדי להעדיף את ההדהוד. כל יצירה מאריכה את השנייה. הבדים הגדולים התלויים, היצירות על נייר, הסריגרפיות מרכיבות פוליפוניה חזותית. המבט זורם, נעצר, חוזר. נכנסים ללוגיקה של הנשימה, של הקצב, של ההדהוד.
תערוכה זו מלווה בקטלוג, שבו נמצא בין היתר שיר של קמיל לורן, Gestes, שפורסם במקור באוסף Bal.l.ades בהוצאות 110 ורוניק ריפל. טקסט זה מאריך בדיוק את התנועה הפנימית של עבודת האמנית: הוא מאמץ את הקצב של הגוף, את פעימת הלב, את הפולס של הקו.
בסוף המסלול, תחושה נשארת. זו של אמנות שאינה מסתפקת בייצוג, אלא מחפשת לעבור. אמנות שמחייבת את הגוף, אבל גם את הנשמה, בקשר לעולם שהוא חיוני באופן רדיקלי. אצל נג'יה מהדג'י, היופי אינו קישוטי. הוא מאבק, נשימה, נוכחות. תשובה לאכזריות. ריקוד בעמידה ברעש של העולם.
סדנת ג'רום ארקאי 80 x 80 ס"מ
תמונה ראשית: נג'יה מהדג'י ריקוד מיסטי מס' 1, 2011, הדפס דיגיטלי פיגמנטרי שהודפס ב-5 עותקים, 160 x 160 ס"מ
מייסדת המכון לתרבויות האסלאם בפריז, ורוניק ריפל ניהלה גם את המכון הצרפתי באלכסנדריה לפני שהקדישה לאוצרות תערוכות ולפרויקטים אמנותיים בין אירופה, המזרח התיכון והיבשת האפריקאית. היא מחברת המאמר Islamania (הוצאות ביאו ארט) שמבקר את ההיסטוריה של האמנות מנקודת מבט שאינה ממוקדת במערב.