צריך ללמוד להסתכל. לא רק לראות. להסתכל זה לקחת את הזמן, להיחשף לרעידות של התמונות, לקבל את מה שהן לא מראות במבט ראשון, מה שמציף, מה שמחזיק מעמד, מה שצועק בשקט. בצילומים של זיד בן רמדאן, משהו מתנהל בסדר הזה: מאבק כדי להראות את מה שההיסטוריה הרשמית דוחקת, ניסיון לחלץ את הדמויות מההקצאה שלהן לשתיקה.
כשמדובר בצילום בתוניסיה במכרות של רדאיף, לדוגמה, זה לא רק תיעוד. זה גילוי. הפנים מכוסות באבק שחור, הגופים נרקמים בגיאוגרפיה שבורה, הרוסה על ידי מדיניות של חפירה ושכחה.
מהכבוד מול המחיקה
אבל מה שחשוב כאן, זה לא כל כך המכרה אלא הזיכרון. צריך, כדי לנסח מחדש את דברי דידי-הוברמן, "לפתוח את העיניים על ההריסות", להוציא את הכבוד לאור שם שבו ציפינו למחיקה. בן רמדאן לא מצלם נושאים: הוא פוגש נוכחויות, הופעות כמעט ספקטרליות, צצות מתוך מציאות קשוחה. הוא לא מנסה להאדיר את העוני; הוא קולט את השכבות, את השכבות החברתיות, ההיסטוריות, הרגשיות. התמונה הופכת אז למקום של הישרדות: היא נושאת בתוכה את חותם העבר שעדיין בוער, היא פועמת מאש המאבקים, מהתקוות שנבגדו ומהכעסים הבלתי נגמרים.
יש, אצל בן רמדאן, אסתטיקה של הפער: בין נראות לבלתי נראות, בין מה שמוצג למה שמושתק. התמונה פחות שם כדי "להסביר" ויותר כדי לגרום לידע לרעוד, כדי ליצור חריצים שבהם הצופה יכול לחוות את העולם אחרת. הנופים התוניסאיים שהוא קולט; מדבריות, הריסות תעשייתיות, פנים צחיחות, חוצים על ידי קווי בריחה, פצעים פתוחים. הם גם מסמכים וגם תסמינים, כל כך הרבה משטחים רגישים לקרוא כמו שקוראים פלימפססט.
ניצוצות מהנראה
אסתטיקה זו של ההישרדות מוצאת הדהוד במיוחד נוגע בילדי הירח, פרויקט שבן רמדאן מקדיש לילדים הסובלים מ-xeroderma pigmentosum, מחלה גנטית נדירה שמגנה עליהם מפני אור השמש, מחשש לפגיעות בלתי הפיכות. גם כאן, מדובר לא בהפקת תמונה סנסציונית של סבל, אלא בהתקרבות למה שבחווייה האנושית נשאר בלתי נראה, ואפילו בלתי ניתן לביטוי. מה שבן רמדאן נותן לראות, זה פחות המחלה ויותר מצב הגירוש שהיא imposes: גירוש פנימי, מואר ואכזרי, חיים המתקיימים בצל, באופן מילולי.
דרך סדרה הזו, הוא חוקר את ניצוץ הנראה, האזור השברירי בין צל לאור שבו התמונה הופכת לצורת פנייה, קריאה שקטה. הפורטרטים של הילדים הללו, לעיתים מכוסים, מוגנים, אך מביטים ישירות למצלמה, מזיזים את מבטנו: הם מסתכלים עלינו כמו שאנחנו מסתכלים עליהם. המצלמה הופכת אז לאמצעי החלפה, כמעט חדר הדהוד, שבו הפנים הופכות לסימנים, משטחים של רישום עבור מילה שהודחקה זמן רב. יש כאן מתח חזק מאוד בין הפגיעות של הנושא לבין עוצמת המבט.
ילדי הירח לא מוצגים פשוט כקורבנות של גורל ביולוגי, אלא כנושאים של כוח, אתגר לנורמה, יופי אילם וגאה. כמו ניצולים, הם מתגוררים בתמונה כמו שמתגוררים בחריצים בזמן: עם אינטנסיביות שנמלטת מהקטגוריות הרגילות של פאתוס או חמלה.
תמונות אלו פועלות כמסמך זיכרון, אך גם כהחלמה. הן משיבות לתחום הנראה גופים שהחברה, ולעיתים גם הצילום עצמו, דוחקת לבלתי נראה. הן מזכירות שראייה היא גם הכרה, ושהכרה היא עשיית צדק. ילדי הירח הוא גם מחווה פוליטית וגם פואטית, מעשה של התנגדות שלוקח את צורת שתיקה מוארת. שתיקה שבן רמדאן מזמין אותנו לשמוע.
זיד בן רמדאן, במובן זה, הוא היסטוריון חזותי של השתיקות; עבודתו היא חותם חי של זיכרון חבול, כואב, עמיד. אבל זו לא עבודה נואשת. יש בתמונות הללו אור, התעקשות, רצון להישאר עומד, למרות הכל.
המבט שלו כצלם מזמין לדבר את התמונות, לא כמו שסיפורים מסופרים בצורה ליניארית, אלא כמו שמזכירים זיכרון חבול, כואב, עמיד.
סנה טמזיני, אמנית ואוצרת תערוכות. היא ניהלה את המרכז הלאומי לאמנות חיה בתוניס בין השנים 2011 ל-2013. היא גם נשיאת קרן פאנק למוביליות של אמנים ומפעילים תרבותיים
תמונה ראשית: תוניסיה. גפסה. רדאיף. מכרה תת-קרקעי ישן © זיד בן רמדאן