מסביב לים התיכון, קבוצות מקומיות מנסות לתקן את מה שהבטון, האש או הרשתות הרסו. אזורים לחים שנוצרו מחדש עבור ציפורים נודדות, דבוראות שהוחזרו לאחר השריפות, דורסים וצבים שטופלו ולאחר מכן שוחררו: מול ההרס המואץ של החיים, פתרונות צצים. צנועים, קונקרטיים, ניתנים לשכפול. ולפעמים אפילו, מדבקים. פרויקטים אלו מספרים על כיבוש מחדש סבלני ומקומי, מול קריסה שמאיצה.
מאמר זה, על חיות הבר, הוא סיכום של 3 מאמרים שפורסמו ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות בהן נעשה שימוש באתר.
שימור המגוון הביולוגי על ידי המרת בריכות דגים ישנות לאזורים לחים: מאת קרולין האיאט - ישראל
מעבר לשריפות, להציל את הדבורים: מאת אנדרי קוננו - קפריסין
כאשר החברה האזרחית מגדלת את חיות הבר: מאת ליליה בלייז - תוניסיה
הם פועלים לעיתים קרובות בשקט. ביערות, ליד המים או במעבדות, נשים וגברים אלו מנסים להפוך את הזרם. מול הארטיפיציאליזציה של הקרקעות, השריפות החוזרות, הסחר במינים והקריסה של המגוון הביולוגי, הם מתנסים, מתקנים וממציאים פתרונות קונקרטיים. וזה עובד.
ביצות שנוצרו מחדש עבור ציפורים נודדות
בישראל, 95% מהאזורים הלחים נעלמו במהלך המאה ה-20. עבור מיליוני ציפורים שחוצות כל שנה את רצועת האדמה הזו בין אפריקה לאירופה, זו אסון. מאז 2021, החברה להגנת הטבע בישראל מנסה להחזיר את המים והחיים לבורות דגים ישנים שהיו יבשים.
הפרויקט, שנקרא Start-Up Nature, משנה בריכות דגים למקלטים עבור ציפורים נודדות. שלושה קיבוצים כבר משתתפים במבצע: קיבוץ כפר רופין, מעגן מיכאל, דן. בכפר רופין, 200 מיני ציפורים נרשמו מאז תחילת ההמרה.
המטרה היא שאפתנית: לשחזר 30% מהאזורים הלחים הישנים של המדינה עד 2050. לשם כך, האדמות מושכרות, הבורות מעוצבים מחדש, ולאחר מכן ממולאים בהדרגה כדי ליצור בתי גידול בעומקים משתנים. כל מקלט מלווה בשבילים, תחנות תצפית, מרכזי ביקור, ומושך עד 150,000 מבקרים בשנה.
הפרויקט נתמך על ידי רשות הטבע והגנים הישראלית, עם מיפוי של אזורים עדיפויות בתהליך. והוא מתחיל להתפשט. קפריסין, ירדן, מדינות אחרות יובשניות או צפופות מתעניינות. “המודל הזה ניתן לשכפול בכל מקום שבו הציפורים חסרות מים”, אומר ג'יי שופט, מה-SPNI.
בקפריסין, הדבורים שרדו את הלהבות
בשנת 2021, שריפה קטלנית שטפה את הרי לימסול. ארבעה הרוגים, כפרים פונו, 5,500 דונם נשרפו. והרבה כוורות. שלוש כוורות מתוך ארבע נהרסו, מיליוני דבורים אבדו.
שנה לאחר מכן, המרכז "מליסה וי" הוקם בעודוס, בעזרת בנק קפריסין ומועדוני רוטרי. המטרה: לבנות מחדש את הענף הדבוראי המקומי. תשעה כפרים מעורבים. שלושים ושמונה עסקים קטנים בתחום הדבוראות מתבססים כיום על המרכז הזה כדי להכין את הצוותים שלהם, לנתח את הייצור שלהם, לשכפל את המלכות שלהם.
“אנחנו רוצים להחיות את המגוון הביולוגי, לא רק את ייצור הדבש”, אומר מנליאוס פיליפו, דבוראי ונשיא הכפר לשעבר. אבל הקשיים נמשכים: יובש, מחלות, מזג אוויר לא יציב. התשואה נשארת שבירה.
סביב המרכז, דינמיקות אחרות צצו: ביקורים בבתי ספר, פעולות הסברה, מתנות עסקיות על בסיס דבש, תקשורת ברשתות. הדבורה הפכה לסמל של שיקום, של קשר בין בני אדם לטריטוריה.
בתוניסיה, דורסים חוזרים להיות פראיים
תוניסיה היא אזור נדידה אסטרטגי עבור ציפורים. אבל היא גם צומת סחר בבעלי חיים. בזים נמכרים בשווקים, דורסים מנותקים כדי להצטלם, טיגרים מיובאים באופן לא חוקי. בשנת 2024, טיגר לבן שברח ברחובות ספה נורה.
בהקשר זה, האגודה התוניסאית לחיות בר (ATVS) פועלת כמגן. היא אוספת את בעלי החיים שהוחרמו על ידי הרשויות, מארגנת טיפולים ומכינה לשחרורים. בסידי ת'אבת, מרכז שיקום מקבל דורסים, שועלים, זאבים ופנקים, בעזרת וטרינרים מתנדבים.
השחרור הוא תהליך ארוך. יש צורך לחדש את הכנפיים, ללמוד מחדש לצוד, ולשכוח את התלות. במשך שנתיים, ארבעה עיטי זהב שוחררו, נצבעו ונעקבו. פעולות מתואמות עם עמותות אחרות, כמו "החבר של הציפורים", ושירותי היער.
המקרים המורכבים ביותר דורשים מעקב בינלאומי. נשר שהגיע מניגר צריך בקרוב להיות מועבר באמצעות הסכם CITES. זו הפעם הראשונה. “מרגישים שהמנטליות משתנה”, אומר חביב רכים, מה-ATVS. “אבל כל עוד נמכור נחשים בשוק בתוניס, יש לנו עבודה.”
צבים ימיים, טכנולוגיה וחינוך
חיות הבר בתוניסיה אינן מוגבלות לדורסים. הצבים, גם הם, חוזרים לעמוד על רגליהם. באיי קורי, ליד מונסטר, ההטלות חזרו בזכות העבודה של האגודה "הים הגדול שלנו". שש עשרה קינים נרשמו השנה. שומרים שומרים, מעלים מודעות, ועוזרים בהטלות.
מאוחר יותר ב-2024, ספינת חולים צפה מול קירקנה. שם מטפלים בצבים פצועים, לפני ששולחים אותם ישירות לים. פרויקט ייחודי, נתמך על ידי האומות המאוחדות. סטודנטים מגיעים ללמוד את מחוות הטיפול והזיהוי.
אחרים שואבים השראה כדי ללכת רחוק יותר. בסאם בוסלמי, מהנדס מחשבים, השיק את פקרונה, מערכת מעקב צבים באמצעות תגי חכמים. טמפרטורה, עומק, מיקום: הכל נרשם. הכלי, זול יותר מהמעקבים המיובאים, מאפשר גישה מקומית לנתונים מדויקים. “המטרה שלנו היא להבין איך הם חיים. ולעזור לאלה שמגנים עליהם לפעול מהר יותר.” ה-AI נכנס כך לתמונה. למדע, אבל גם לחינוך ולשימור.
מחוות צנועות להשפעות מתמשכות
מה שמחבר את היוזמות הללו הוא פחות כוח האמצעים ויותר הקביעות של המחוות. הן אינן מוחקות את האי-סדרים הגלובליים, אך הן מתקנות, כאן ועכשיו. הכוח שלהן טמון בצניעותן, בהשתרשותן, בהתמדה שלהן. וברעיון הפשוט הזה: שאין זה מאוחר מדי לעשות טוב יותר, ולא מוקדם מדי להתחיל מחדש.
תמונה ראשית: הבז הנודד אינו מין מאוים, אך הוא נפגע מציד לא חוקי, מהכלאה לתיירות ומהרס בית גידולו © צילום של מחמוד יחיאוי – פיקסלס