הוכרז על ידי אונסק"ו כעל מורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות, הרבטיקו היא המוזיקה העירונית הסמלית ביותר של יוון המודרנית. נוצרה בשכונות העניות של הערים, שורשיה נובעים מהמסורות המוזיקליות של המזרח, בעיקר בסמירנה ובקונסטנטינופול. מהטברנות ועד לבמות הגדולות, היא שמרה על אותנטיות שלה ונשארה הביטוי של הנשמה, של העם ושל החיים העירוניים של המאה ה-20. בסירוס, מולדתו של הפטריארך מרקוס ואמוואקריס, מורים ומוזיקאים צעירים חוששים כי השיר המרדני הזה ייכחד מחוסר במות, מול השפעת המסכים והמוזיקה הסטנדרטית.
זה בסוף המאה ה-19, בבתי הקפה האמן* שהסגנון הסמירני פרח עם כלים כמו הסנטורי, הכינור, הקנונקי והעוד. שם, נוצרה מסורת מוזיקלית רב-תרבותית, המשלבת את השיר הפופולרי היווני, האמנאס** והמנגינות העות'מאניות. עם האסון הגדול בשנת 1922 והגעת הפליטים ליוון, הסגנון המוזיקלי הזה נדד ופגש את עולם פיראוס, שבו כבר היו בוזוקי ובגלמה. במגע עם הנמל הגדול של אתונה, הרבטיקו לקח את צורתו הסופית והתפתח לסגנון מוזיקלי ייחודי.
קול המודרים
בין שתי מלחמות העולם, השיר הזה התגבש כביטוי של המודרים: עניים, אסירים, עובדים במאבק. הנושאים שלו דיברו על אהבה, עוני, סמים ובדידות. מרקוס ואמוואקריס, יליד סירוס, הפך ל"פטריארך של הרבטיקו" עם הבוזוקי שלו וטקסטים המושרשים בחיי פיראוס.
במהלך הכיבוש, הוא היה שיר של ניחומים והתנגדות. לאחר 1945, הוא התעדן בהשפעת מלחינים כמו וסיליס ציצאניס, יאניס פאפאיאננואו ומנוליס חיותיס, שהקריבו אותו לקהל הרחב. אך הגעת המוזיקה הקלה בשנות ה-60 הפכה אותו למודר. עשר שנים לאחר מכן, חוקרים ומוזיקאים בכל זאת החיו את הלהבה בזכות הקלטות ישנות ופרשנויות חדשות.
מורשת חיה בסירוס
בסירוס, האי מולדתו של ואמוואקריס, בית הספר "במיתרים וכלים", שהוקם בשנת 2016 תחת חסותו של סטברוס חרכקוס, מלמד עדיין את הרבטיקו. בבניין משנת 1830, אריסטוס ואמוואקוסיס מלמד תלמידים בכל הגילאים את האמנות הזו המצריכה.
אך ההתלהבות מתפוררת. «מאז הקורונה, העניין ירד. התלמידים לומדים אבל אין להם במה. המקומות חסרים בכל מקום, חוץ מסקופלוס שבה המסורת נשארה חיה», הוא אמר. הוא זוכר את ילדותו, מוקסם מהרבטס והתחלותיו בבוזוקי. «בשנות ה-70 וה-80, המצב היה טוב יותר. לאחר מכן, הברים באתונה הטילו את המוזיקה המוקלטת. סירוס הלכה בעקבות זאת. המסורת הזו אבד. כמה חובבים קיימים, אבל אין להם מקום להופיע».
הנוער מחפש משמעות
ניקוס, בן 18, לומד בוזוקי מאז גיל 8. גדל בין סירוס לקפריסין, הוא כבר ניגן במגארון של אתונה ובתיאטרון אפולון בסירוס. עבורו, המוזיקה היא אינסטינקטיבית. «כשאני מרגיש משהו, אני מנגן. הנשמה שלי מדברת דרך הבוזוקי».
הוא מצטער שהתמונה של הרבטיקו לעיתים קרובות מעוותת. «רואים ברי קוקטיילים שמציגים את מרקוס ואמוואקריס על הקירות שלהם, אבל בלי קשר לרוח של המוזיקה הזו. שוכחים את הפילוסופיה שלה, את הדרך לבטא אהבה, כאב או שמחה».
אריסטוס ואמוואקוסיס מצביע גם על השפעת המסכים: «הילדים כבר לא סבלניים להקשיב לשיר שלם. הם רגילים לסרטונים של כמה שניות. הדורות משתנים במהירות מסחררת. אני מפחד שהרבטיקו יהפוך לסגנון מוזיאון».
כך, השיר שנולד מהשוליים ונישא בזיכרון הפליטים ממשיך לשרוד, שביר אך עיקש, בין מורשת חיה ואיום של שכחה.
* בתי הקפה האמן הם המקומות שבהם המוזיקה הזו התפתחה. שמן מגיע מהמילה "אמן", קריאת כאב שנמצאת לעיתים קרובות בשירים מזרחיים כדי לבטא כאב, רצון או תחינה.
** האמנאס הם אחד הסגנונות המוזיקליים המבוצעים בבתי הקפה הללו ומוטמעים ברפרטואר הפופולרי היווני
תמונה ראשית: הסטודנטים של אריסטוס ואמוואקוסיס מנגנים מול העירייה הניאוקלאסית של הרמופוליס, בירת האי סירוס©במיתרים וכלים