למפדוזה, נקודת מוצא של פונטיפיקט מחויב

בשעה שהקונקלבה נפתח כדי למנות את יורשו, הזיכרון של האפיפיור פרנסיסקוס ומחויבותו כלפי המודרים נשאר חי. המסע הראשון שלו, ללמבודוזה ב-2013, הודיע על עדיפות ברורה: לשאת את קול הנשכחים, לגנות את האדישות בפני הדרמות המהגרים, ולממש כנסייה קרובה למציאות האנושית הקשה ביותר. בחירה שנשמרה עד להיעלמותו.

ב-8 ביולי 2013, רק ארבעה חודשים לאחר בחירתו, פרנסיסקוס הגיע ללמבודוזה למסע הראשון שלו מחוץ לדיאוקסיה של רומא. הבחירה הזו, רחוקה מלהיות חסרת משמעות, הפתיעה והשאירה רושם. כי האי האיטלקי הקטן הזה, במעט יותר מ-100 ק"מ מהחופים הטוניסאיים, היה במשך שנים רבות נקודת הגעה מרכזית למהגרים שהגיעו מאפריקה, לעיתים בסכנת חיים.

בראיון כמה ימים לפני הביקור הזה, הכומר של האי, עדיין לא מאמין, סיפר לתקשורת שלמבודוזה הולכת להפוך, למשך יום אחד, ל"הלב של העולם". רחוק מהמסעות המפוארים של קודמיו, האפיפיור רצה בגישה פשוטה, כמעט חסויה. הוותיקן דיבר על ביקור "צנוע ודיסקרטי", המנוגד לכאב שגרם טביעת מהגרים לאחרונה בים התיכון.

דרשה עוצמתית

אבל ההשפעה של המעבר הזה הייתה רחוקה מלהיות דיסקרטית. על מגרש הספורט של האי, פרנסיסקוס נשא דרשה בעוצמה נדירה. הוא גינה את "הגלובליזציה של האדישות" והצביע על אחריות קולקטיבית בטרגדיה של המתים בים. המהגרים, הוא גינה, “חיפשו לצאת ממצבים קשים כדי למצוא קצת שלווה ושלום; הם מצאו את מותם”.

הנאום הזה מהדהד כהפרה עם ריסון דיפלומטי מסוים, יותר מוכר ממנהגי הוותיקן. זהו הטון של רועה מחויב, מזועזע, שבוחר לא להסיט את המבט.

המעבר הראשון הזה הודיע על מה שתהיה כל הדרך של האפיפיור פרנסיסקוס: תשומת לב מתמדת ל"פריפריות", לפי מילותיו שלו. עוד לפני בחירתו, הקרדינל ברגוליו קרא לכנסייה "לצאת מעצמה" וללכת אל "הפריפריות הקיומיות", שם מתבטאות הכאב, העוול, הבדידות.

הוא יישם את החזון הזה, מטייל באזורים שלעיתים רחוקות ביקרו בהם קודמיו: מדגסקר, טימור המזרחי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קובה, בנגלדש… כל כך הרבה יעדים רחוקים ממרכזי הכוח, שנבחרו לייצג כנסייה קרובה לעמים.

ים התיכון במצב חירום מתמיד

הים התיכון תופס מקום ייחודי בפונטיפיקט הזה. פרנסיסקוס ביקר במדינות רבות מסביבו: יוון, קפריסין, מלטה, אלבניה, מצרים, פלסטין, טורקיה, ישראל… לא מסיבות גיאופוליטיות, אלא כדי להזכיר שהים הזה, ערש של תרבויות, הפך לבית קברות ומראה של השברים הגלובליים.

פרנסיסקוס לא הרפה מהתשומת לב שלו לשאלות המהגרים. במכתבים ובמסרים שלו, הוא עשה זאת לנושא חוזר. במהלך יום המהגר והפליט העולמי ה-105, הוא סיכם את הגישה שלו בארבע פעלים: לקבל, להגן, לקדם, לשלב. בChristus Vivit, הנחיה המיועדת לצעירים, הוא הלך עד כדי כך שכינה את המהגרים "פרדיגמה של זמננו".

האפיפיור לא היסס לפנות למנהיגים פוליטיים. בפברואר 2025, כמה חודשים לפני היעלמותו, מכתב שנשלח לבישופים האמריקאים גינה תוכנית של גירוש המוני. הוא כתב שם ש“המצפון המיוצר כראוי אינו יכול שלא להביע את חוסר ההסכמה שלו כלפי כל אמצעי שמזהה במשתמע או במפורש את הסטטוס הבלתי חוקי של כמה מהגרים עם פשע”.

באמצעות סוג זה של עמדות, הוא עורר את עוינותם של כמה מנהיגים פוליטיים, אך שמר על קו קבוע: זה של בשורה שנחיה ללא פשרות.

זיכרון אישי של גלות

המאבק הזה לא היה מופשט עבור פרנסיסקוס. הוא עצמו צאצא של איטלקים שהיגרו לארגנטינה בתחילת המאה ה-20, הוא נשא בתוכו את הזיכרון המשפחתי של הגלות והתקווה לחיים טובים יותר. הוא גם אהב להזכיר שהמשפחה הקדושה נאלצה לברוח למצרים כדי להימנע מאלימותו של המלך הורדוס: בריחה שעושה אותה, כך אמר, "משפחה של מהגרים".

הקשר העמוק הזה עם המהגרים עבר לאורך כל הפונטיפיקט שלו, עד לימים האחרונים שלו. במהלך ההלוויה, הקרדינל ג'ובאני בטיסטה רה הזכיר שהמסע הראשון שלו היה ללמבודוזה, "אי סימן הטרגדיה של ההגירה". ובבזיליקה של סנטה מריה מג'ורה, בין אלה שבאו לומר לו שלום, הפליטים היו שם.