Djordje הוא חבר ותיק, דמות מקורית וייחודית, אשר טייל בשמחה מחוץ לבלקנים, במיוחד בקנדה, שם הוא חי. יום אחד הוא התלהב מההיסטוריה של האזור שלו, הקריינה, שטח הקצה שהוא חיפש לגלות ולהבין. הוא מספר לנו…
קניתי את גלאי המתכות הראשון שלי בשנת 2020, מספר לי ג'ורג'ה, Vanquish 440 מ-Minelab, מותג אוסטרלי, ממש בתחילתו של קוביד. הייתי תקוע פה לבד בקארין, אסור לי לעבור לשום מקום מעבר לעשרה קילומטרים, אז נאלצתי להעסיק את עצמי. דג'ורג'ה מגיע מ-Žegar, כפר סרבי קרואטי למרגלות ולביט, רכס הרי החוף של הים האדריאטי, שבו בתחילת המאה ה-16 התיישבו חיילים סלאבים או מגירים שנמלטו מפלישות עות'מאניות, שסירבו להמיר את דתם, כדי לשמור על הגבול של חילופי הקרקעות האוסטרו-הונגריות וחילופי המסים האוסטרו-הונגריים. זהו המקרה של משפחת אמו, ילידת Komazec, שהגיעה מהרצגובינה והתיישבה על הגבול עם בוסניה, באזור זה שנקרא Krajina, ה"גבול" הצבאי הזה, קראג' שפירושו הסוף, כדי להגן על האימפריה מפני הפשיטות של האקינדז'ים, חיילי הפרשים הבלתי סדירים הללו של האימפריה העות'מאנית ששילמו עבור פשיטות.
אומרים שלארץ זו פלשו העות'מאנים, אבל זה לא לגמרי נכון. רוב הזמן פלשו אליה בוסנים מהצד השני של ההר, שבחרו להתאסלם כדי להישאר על אדמתם.
כאן, ליד מנזר קרופה, גיליתי את המטבע הרומאי הראשון שלי. מצד אחד צויר הפרופיל של אפולו, ומצד שני מרכבה רתומה לארבעה סוסים. כשהיה לי את זה ביד, המוח שלי התחיל לדמיין רוכב, ראיתי את זה כאילו אני שם. אחר כך זה המשיך להשפיע עלי: עם כל חפץ עתיק המוח שלי נהנה לשחזר רגעים מהעבר, הוא ממציא סצנות.
מגיל 0 עד 5, דג'ורג'ה גדל בכפר Krupa, עם סבו וסבתו, בזמן שהוריו סיימו לבנות את הבית ב-Žegar שבו למד עם סרבים אחרים בני גילו, דבר שלא היה מודע אליו, לאחר שגדל כיוגוסלב טוב. אבל ב-1991, בגיל חמש עשרה, הוכרזה מלחמה, ובמקום את זאדאר, העיר הגדולה באזור, הוריו שלחו אותו ללמוד בקנין, בירת מה שתהיה עד 1995 הרפובליקה של קרג'ינה הסרבית, טריטוריה אוטונומית המתנגדת לצבא הקרואטי של טוד'מן, ושם הוא גילה את מוצאו האתני:
היה טקס סוף שנה ומכיוון שהייתי במחלקת הדרמה של בית הספר שלי, קיבלתי את הסמל של סרביה להחזיק מעמד. פתאום כולם התחילו לצרוח, לשרוק, למחוא לי כפיים. מכיוון שההצלחה הזו נראתה לי לא ראויה, כשהגעתי הביתה סיפרתי להורי על הסצנה והם הסבירו לי שבגלל שאנחנו סרבים הקהל כל כך העריך את ההופעה שלי. אז שאלתי אותם מה זה משנה להיות סרבי, והם התפנו בפעם הראשונה להסביר לי שהדת האורתודוקסית שלנו לא ממש דומה לזו של הקרואטים הקתוליים, שגם אין לנו אותם מקורות… אבל לא הקשבתי יותר, פשוט התאכזבתי מאוד, הייתי רוצה שהציבור יאהב אותי בעצמי, לא בגלל שאני סרבי.
בשנים שלאחר מכן, הלחימה התקרבה ל-Žegar, וג'ורג'ה גילה שתושבי הכפרים הקרואטים שדרכם נסעו, זועקים לעברם עתה קריאות גנאי תוך כדי נסיעה. הוריו לקחו אותו ואת אחותו לסיים את קיץ 1991 בנובי סאד, העיר השנייה בגודלה בסרביה, שם ילמדו אז, וחזרו לקריינה רק במהלך הקיץ והחגים. אמו, שהייתה אחות אזרחית, ואביו, נהג, נשארו מאחור כדי לתמוך במאמץ המלחמתי. אבל בקיץ 1995, אולוג'ה אקזיה, מבצע סערה, יצא לדרך לטיהור אתני של האזור על ידי הצבא הקרואטי.
ב-4 באוגוסט בחצות בא חייל להגיד לנו שאנחנו צריכים לברוח. המכונית שלנו הייתה זעירה, גרסת הפיצ'ו היוגוסלבית לפיאט 500 האיטלקית, והיינו צריכים לדחוס בה את כל חיינו, כלומר תמונות ואוכל שיחזיקו מעמד את המסע בן שלושה ימים, 650 קילומטרים. בסך הכל, 250,000 מאיתנו ברחו, ו-80% מהבתים בעירנו נשרפו.
אחר כך הוא שהה כמה שנים בנובי סאד, סיים את לימודיו בחשמל, ואז עזב את סרביה רגע לפני הפצצות נאט"ו באביב 1999, קשור לפלישה לקוסובו, בילה שנה וחצי בצרפת, שם פגשתי אותו, התמקם מדי פעם בקרואטיה בקרופה, בבית בוץ ליד בית סבו וסבתו של ה-NGO הרחוקה, ואז מצא עבודה במזרח, ללא מים או חשמל ב-NGO. קרואטיה, שהמצור שלה על ידי הצבא הסרבי ב-1991 הרס את העיירה, פגשה את קתרין ויצאה לגלות בקנדה, עבדה כחשמלאי על פלטפורמות נפט, שלוש שנים בקלגרי, תשע שנים באדמונטון, והרוויחה כסף בקור כדי לבנות מחדש את בית הוריו.
לאחר שש עשרה שנים של חיים קיצוניים בצפון הרחוק, Djordje מתיישב מחדש בקרואטיה וכיוון שהבית בŽegar עדיין בעבודות, הוא מניח את המזוודות שלו בבית הנופש של קרין, מקום נופש שהיה בעבר כולו סרבי, שמספר משפחות קרואטיות צנועות, לאחר הניקוי האתני, השתלטו עליו. באופן רשמי היום חיים שם 10% סרבים, 50 מצביעים מתוך אוכלוסייה של 700.
ההורים שלי הצליחו לנהל משא ומתן עם המשפחה הקרואטית שגרה בבית ולשוב אותו. היה לנו מזל, הוא לא היה מאוד מבוקש. עכשיו זה הפך לבסיס שלי כשאני לא עובד בחו"ל באתרי בנייה. עם השכנים, שהם כולם קרואטים, אין שום בעיה, אנחנו מסתדרים טוב. בקיץ אני שוכר את הבית ב-Airbnb ואני הולך לחיות בŽegar עם ההורים שלי, עכשיו שהבית שוחזר.
כשקניתי את מגלה המתכות הזה בשנת 2020, זה היה בלי לדעת בדיוק למה. מצאתי את עצמי לבד כאן ולא היה אף אחד שיזכור. עכשיו אני לא רוצה למכור את מה שאני מוצא באדמה הזו. מציעים לי מחירים גבוהים, אבל קודם כל זה לא חוקי, ובעיקר זה רע, כי דרך האוצרות העתיקים האלה שורדת כל ההיסטוריה הזו ששייכת לכולנו, בין אם אנחנו יוגוסלבים, יוונים, עות'מאנים. וההיסטוריה הזו היא זו שמחברת אותי לאדמה הזו, שמאפשרת לי להרגיש חי היום. אני הוגלה, אבל חזרתי והחזרתי את הקריינה לרומאים, להונגרים, לוולכים, כך חזרתי למקומי, בלי להבין בהתחלה, איך התיישבתי בבית שלי.
פרנסואה בון הוא סופר, הוא חי היום במרסיי. הוא עשה מסעות רבים בים התיכון כדי לאסוף אוסף של "סיפורים אמיתיים", שחלקם פורסמו ב"הלבנה בבור", (הוצאות ורטיקל, 2013, ובפוליו גאלימאר, 2017). הוא פרסם לאחרונה את הרומן האחרון שלו "עומק המים", בהוצאות אלבין מישל, בינואר 2025, תחת שם העט המשותף עם הגיבורה ג'סיקה מרטין.
תמונה ראשית: נהר קרופה בקריינה © ביליאנה יובנוביץ' - פיקסביי