זהו עובדה אנושית שאומרת כל כך הרבה על הים התיכון, על הליכותיו וחזרותיו, על התרחקויותיו ועל מפגשים מחדש, לפחות סמלים, עם המקום שממנו באים. המקורות שלו, רבים, במקום מקור פשוט, יחיד.
תערוכה במוזיאון מוסף, נובמבר 2024-מרץ 2025/ אוצרים ג'וליה פביאנו וקמיל פוקור/ מעצבת, קלודין ברטומו.
התערוכה « לחזור. חוויות החזרה בים התיכון » המוצגת כיום במוזיאון מוסף היא ניסיון מסוכן ובכל זאת משכנע לספר על הקשרים הללו, הנאמנים. מה שמושך חיים, שנותן להם מצפן, רצון בלתי נלאה לחזור, למרות הכל. כל כך הרבה קשרים נוצרו מאז, מתוך העולם הים-תיכוני הזה שתמיד מחובר, קשור להרפתקאות האנושיות של הגירה ודיאספורות. הם לא שוכחים את העיגון הזה, מול הפיזור של הגלות, של המסע הרחוק, של האובדן שמזמין מפגשים אפשריים, מעבר להיעדרים ולכאב, לשברים ולפרידות. יש את העובדה האנושית הזו שחוצה את הזמן ומביאה לידי ביטוי את הרצון הזה, את הצורך שתמיד מתחדש של « לחזור ».
תחושת נוסטלגיה ? אולי, ולמה להכחיש או לנטוש את המקום שממנו באים ושחשוב למצוא אותו ברגע מסוים בחיים. הנוסטלגיה היא עדיין מה שהיא הייתה, תחושה עוצמתית שמניעה את הנשים והגברים של הים התיכון. לעיתים קרובות, הם הופרעו או הוטרדנו על ידי העזיבה או על ידי הבריחה, מסיבות פוליטיות, כלכליות או משפחתיות. לעזוב, כמו שקרה להרבה גברים בודדים או למשפחות פגועות, ולבסוף לחזור כדי למצוא כמה עקבות. סימני שייכות, דרך מאוזוליאומים או עליות לרגל שמספרות סיפור שמעולם לא טמון לחלוטין. היא צפה ועולה ברגע ששאלה פשוטה זו נשאלת : מאיפה אני בא ? בני אדם זקוקים לגניאולוגיות, לסיפורים שמאפשרים להם למקם את עצמם בעולם הרחב, לקבל סיכוי למצוא את עצמם, במקום כלשהו, ולא להסתובב, בשום מקום.
זמן הגלובליזציה יצר כל כך הרבה תעיות ואובדנים, כל כך הרבה חוסר יציבות שמזמין חזרה, חזרה אפשרית, תמיד פתוחה ולא באמת מושלמת, מסופקת, כי האובדן נשאר חי, החסר לא באמת מתמלא, ויש עדיין פער שלא נסגר, שלא מחלים. נשאר הבושם של הנוסטלגיה, סגסוגת של חזרה וכאב, נוסטוס ואלגוס, שהגיעו מהשפה היוונית, שסיפרה כל כך טוב הפילוסופית ברברה קאסין באחד מספריה האישיים ביותר - « הנוסטלגיה[1] » - שכותרתו המשנית כל כך מדויקת עם השאלה הפשוטה הזו: « מתי בעצם אנחנו בבית ? »
שאלה זו חוצה בעצם את כל התערוכה הזו שמתפרסת במגוון מקומות רגישים בעולם הים התיכון. סיפורים חזקים מסופרים כך מתוך « תערוכת מסמכים », המורכבת מארכיונים משמעותיים, ממסמכים אישיים, מסיפורים ומעדים, מכמה יצירות מופת של אמנים גם כן. זהו מסע שלם שמופיע כך לאורך המסלול הזה, שנחשב היטב ומסודר באופן נרחב, ממקום למקום, כמו כל כך הרבה קווים מחברים, שם חיים כל כך הרבה פירודים או אכזבות. נכון שהתערוכה נהנתה מעבודת מחקר רבה, מראש, מאיסופים, שלא בוצעו בדרך הקלאסית, כמו שעושים לעיתים קרובות מוזיאונים.
מדובר בחקירות בשטח שהובילו להשתתפויות אמיתיות ולעיתים קרובות להשאלות של מסמכים, ארכיונים או חפצים, הרבה יותר מאשר רכישות. המוזיאון הופך כך למקום זיכרון שבו משאבים מעבירים וחוזרים לאלה שמחזיקים בהם. מקום סודי, עשוי מ« שיתוף של החושי », שיש לו באמת זכות קיום ויוצר אזור מגע בין המתבוננים למתבוננים. חמש חקירות-איסופים בוצעו כך כדי להצליח בתערוכה הזו שהיא, בשיטה שלה כמו בגישה שלה, דוגמה. זו תערוכה שמאפשרת לספר את סיפורם של אחרים, מבפנים, שבהם הם מופיעים כחלק מהותי מהסיפור שלהם של « לחזור ».
המוזיאון כמו התערוכה הזו ממלאים את תפקידם של מעבירי זיכרונות, של בין-שניים חיים, מדברים ומציגים עולם משותף, כי כמו שאמר היטב ג'יונו : « הים הזה לא מפריד, הוא מאחד ».
יש כאן כל כך הרבה תנופה, אנושית, שנושאת אותנו, היא דוחפת אותנו קדימה במסלול התערוכה, לפעמים קצת מורכב או צפוף מדי במרחב מוגבל מדי, שהיה ראוי להיות הרבה יותר גדול עבור נושא כזה, שהוא בלב מה שצריך להיות הפרויקט של המוזיאון מוסף, מוזיאון התרבויות של אירופה והים התיכון.
המסע הזה נפתח על פני שתי יצירות סמלים, רליף עתיק, רומאי מהמאה ה-1, המספר « על ההכרה של אוליסס על ידי האומנת שלו אוריקליאה » ועל ידי ציור על זכוכית שמגיע מסוריה משנות ה-50, שמזכיר את המפגש של « בייברס ומעארוף », במפגש של שתי גדות הים התיכון, ולא עוד לפי מבט אנכי או חד צדדי שמדבר רק על צד אחד. המסע לוקח אותנו במיוחד למסע משפחתי בלבנון, עם נגיעות רגישות, הוא נמשך לעבר אלג'יריה וטוניסיה, דרך חפצים יומיומיים, כל כך מאפיינים את הקשרים ל« בלד », הארץ הרצויה והמאוימת, הוא ממשיך לעבר האי פרוצידה, מול נפולי, שם עוקבים אחרי נדודיה של פסל סנט מיכאל, עד מורס אל קביר והסיאוטה, ואז ה« לחזור » נמשך עד לרודוס, שם דיאספורות יהודיות מכל העולם חוזרות לרגל, בחיפוש אחרי אבותיהם.
שאלת החזרה מתעוררת בעוצמה ובחדות מיוחדת עבור הפלסטינים, שאין להם את הזכות או האפשרות « לחזור ». מסמכים וד drawings, מאת בנג'י בויאדג'יאן, ממחנה הפליטים איידה, נותנים פנים לפצעים הללו ולחסרונות הללו, בעוד שיצירתו של האמן המודרני טייסיר באטניג'י, המורכבת ממפתחי מפתחות מזכוכית, מזכירה את כל השבריריות של העולם הזה שהפך לבלתי נגיש עבור אלה שעזבו ואין להם שום סיכוי, היום, « לחזור ».
תערוכה זו משלבת, בצורה מקורית, מסמכים, ארכיונים, חפצים יומיומיים, ויצירות עכשוויות, לעיתים קרובות משמעותיות, כמו זו של סופיאן זוגר. הן יוצרות דימוי ומעצבות דימוי של כל ההליכות והחזרות הללו. היצירות הללו אינן כאן כדי פשוט להמחיש דברי שקר, או נאום מיותר. הן יוצרות את השטח שלהן ומקימות את מה שניתן לכנות, התהוות.
התערוכה תוכננה על ידי ההיסטוריונית והאנתרופולוגית, ג'וליה פביאנו, ועל ידי השמרנית של מוזיאון מוסף, קמיל פוקור, עם סצנוגרפיה מיומנת ונבונה של קלודין ברטומו, בהתחשב במגוון המגבלות של המרחב ותקציב שנראה מצומצם, עבור נושא כה משמעותי המוקדש להגירה ולניידות בים התיכון.
אבל לא משנה מה הגבולות הללו, המגבלות או החסרים הללו, עם התערוכה הזו המוצגת במבצר סן ז'אן, זו הזדמנות מצוינת לבוא ול…לחזור » למוזיאון מוסף !
יש לציין ספר קטלוג מצוין, שפורסם בהוצאות אנמוסה, 142 עמודים, 28 יורו.
[1] ברברה קאסין, הנוסטלגיה, הוצאות אוטרמון, 2013, 152 עמודים
תמונה ראשית: טייסיר באטניג'י, ללא כותרת, 2007-2014 - מפתחות מזכוכית, קנה מידה 1/1. גלריה ספייר-סמלר © טייסיר באטניג'י