התחממות הקלימה מבלבלת את מערכת המים והפעילות האנושית מחמירה את מחסור המים המתוקים. הלחצים לשליטה ולרכישה של משאב חיוני זה מחמירים. דוגמת הנפט במאה ה-20, המים מתהפכים למקור לסכסוכים. האם ניתן למצוא בעבר, במיוחד באזורי תרבות נהרית, פתרונות שמסייעים לפתור את הלחצים בין השחקנים השונים?
הנושא נחקר במהלך שלוש פורומים בשיחה בין מדענים: Karl Matthias Wantzen ו-Bernard Mossé.
רצף 2 - הים התיכון של אירופה הצפונית מחייב לשקף מחדש את שיתוף הפעולה בין צפון לדרום.
ברנרד מוסה: בין כל ההשלכות, שבוודאות לא ניתן לשנות אותן, של השינוי האקלימי, אנו רואים את מה שנקרא "המיתרריזציה" של צפון אירופה. האם תוכל לספר לנו על כך כמה מילים? איפה אנו נמצאים היום ומה יש לצפות בעשורים הקרובים? קרל מתיאס ונצן: בדיוק. מדינות הים התיכון צריכות להזמין את כל ראשי הערים במדינות צפון יותר לבקר אצלהם ולהביט על מצבם, במיוחד בתקופות של חוסר, עם היבשה, שריפות יער, וגם אירועים כמו שראינו בים התיכון, בספטמבר האחרון: נפלו בלוב במשך 48 שעות מים בכמות הכפולה של כמות המים שיורדת במשך שנה, תוך כדי כך 3500 מתים. וגם אסונות נוספים ביוון ובספרד. זה היה אכן קטסטרופי. המיתרריזציה של צפון אירופה אומרת שתנאי האקלים שנודעים כבר מאות שנים, אף אלפי שנים, בים התיכון, עולים צפונה. לכן אנו כבר לא נהנים מכמות גשמים מאוזנת לאורך כל השנה, ובנוסף יש לנו יותר ויותר נהרות יבשים, עם זרימה מופחתת מאוד, חימום של המים שגורם למחלות כתוצאה מהייצור העודף של חיידקים, וכו'. וגם אירועי שטפונות קטסטרופיים כמו שראינו בגרמניה או בבלגיה, לפני שנתיים, עם 134 נפגעים במדינה שחשבה שהמניעה למניעת שטפונות עובדת. אבל האירועים עולים על כוחות הדמיון שלנו וצריך לפתח תרבות של סיכון בעיקר דרך תהליכי החלפת מידע בין צפון לדרום. האירועים הידועים כ"יחידניים" מתחילים להפוך ל"רגילים". הרגילות משתנה. צריך לא רק שהאוכלוסיות בצפון ילמדו מהאוכלוסיות בדרום כדי למנוע את האסונות אלא גם לארגן את הסולידריות ביניהן. מאחר שהחסרונות מכהו כמובן קשה יותר במדינות הים התיכון. דבר שאנחנו לא אומרים מספיק הוא שצריך באמת גם לתכנן עזיבות: עזיבת תרבויות ופרקטיקות מסוימות, וגם אזורי חקלאות מסוימים. לא לגדל יותר, לדוגמה, תותים ופטל במרוקו עבור פיות אירופיות בחורף... מבחינת ניהול מים, פרקטיקות תרבותיות וסולידריות, זה אבסורדי. ברנרד מוסה: במסגרת התמורת ידע, במיוחד מהדרום לצפון, האם אתה רואה טכניקות אחרות, מערכות אחרות שהצפון יכול להשתגע מהן? קרל מתיאס ונצן: תחילה, להכיר כי המשאב המים אינו בלתי חדל ולנהל את החסרון, זה מה שהצפון יכול ללמוד כבר; בעיקר להיות פחות תמידי בייצור החקלאי ואף התעשייתי. מנהיגי החברות הגדולות כבר הבינו את זה ברובם, אך אני אומר שזה עדיין לא מוטבע ברמות המנהיגים, מנהלים ועובדים. המשתמשים בכלל תמיד מאמינים שהמים יצאו תמיד מהצינור ושהם יכולים לבזבז אותם כרצונם. מאחר שהמים זולים מאוד באזורים האלה, הבזבוז משפיע מעט על כיסם. אני כמובן לא אומר שצריך להופק את המים במחיר גבוה יותר, אבל אולי כדאי לענוש את הבזבוז. זה יהיה רעיון טוב. אבל בעיקר זה אומר שעלינו להבין שלא משנה איזה התנהגות, האדם תמיד משפיע על המים. עלינו למדוד את הצורת השפעה שלילית זו. כמה אני צריך לחסוך כדי לתרום לשיפור מצב המים. תמיד צריך לקחת בחשבון את צרכי הטבע ביחס למים, דבר שנתעלם לחלוטין.
אך כעת, כשאנו מתחילים להרוס את היסודות של ההישרדות שלנו, וכשהקטסטרופות נמשכות ומתאצלות, אנו מתחילים לחשוב. לדוגמה, בהרים כמו הווז' והיער השחור, כעת אנו רואים עשרות דונם של עצים מתים מאד מדי כי זה מדי יבש, מאחר שנטענו מינים שגויים. אבל יש לנו גם בעיות אחרות, לדוגמה, הניקוז שמוביל את המים למטה ומשנה את כיוונם מראשי הנחלים שחיוניים למחזור המים. עלינו לשמור, לשחזר ולהחזיר את אזורי הלחה שהם הספוגים האמיתיים של הנוף, שממלאים את המערבות ומספקים מים במהלך תקופות היבשה. עלינו לשנות את מילון המטאורולוגיה שלנו. בטלוויזיה אומרים: "המזג אוויר יהיה רע, ירד מים השבוע." צריך לומר בדיוק ההפך: "ירד גשם, אז נהנה מזה! זו הזדמנות להשקות את העצים בעלות נמוכה, לצמתות הירוקות והכחולות של המרחבים הירוקים בעריינו"... הצמחיה שם במציאות נמצאת במצב לא טוב. עלינו לחשוב מחדש על כך לחלוטין ולשאול איפה נמצאים הספוגים הפוטנציאליים, במיוחד בתוך האיזור העירוני, וכיצד נוכל להשתמש בהם. ובעיקר, לא לחשוב שמספיק לבנות בריכה: חשוב לדעת באיזה מקום נמצא הספוג הטבעי שיש לו מאות מיליארדים שנות ניסיון. איך למצוא פתרונות טובים יותר מאלה המבוססים על הטבע? ברנר מוסה: בנוגע לנושא זה, אילו לקחים יכולנו באמת ללמוד מהפולמיקה שקורה סביב הבריכות המגה-? קרל מתיאס ונצן: זה עמדה שאנו רואים לצערנו בכמה מקומות. לפני זמן מה, ראש חברת החקלאות בספרד אמר לי, גם כאשר הוא רק אמר שכמה אזורים בקרוב לא יוכלו עוד לגדל גפנים: "תמיד יהיה מים, אין לשנות דבר בגידול הגפנים". אבל כן, יש לשנות. והשינוי הזה משפיע על השיטות השונות של האדם ובעיקר על התזונה והחקלאות שלנו. חלק ניכר מהחקלאות הנוכחית אינו עוד תואם לשינויי האקלים. אני לא עומד על החקלאים שצריכים להגיב לציפיות של הצרכנים, אלא על הצרכנים שרוצים תמיד לקנות בשר במחיר זול ולצרוך אותו שבעה ימים בשבוע. בהתחשב בכמות המים בייצור הבשר, זה בלתי אפשרי! חייבים בהחלט להפחית את צריכת הבשר שלנו אבל גם להפחית את צריכת התרבויות האחרות שלנו. אני מדבר על צריכה "הידרובורית", כמו הייצוא בספרד שמייצא רוב הירקות שלה (ועם זה את המים שלה) במשאיות לצפון במקום לשמור עליהם למקומיים. אבל מכיוון שהמדד היחיד הוא הרווח המיידי, אנו מוכרים באט באט את העתיד שלנו, כלומר של ילדינו.
ביוגרפיה קצרה
קרל מתיאס ונצן למד ביולוגיה באוניברסיטת קונסטנץ, עשה את דוקטורטו על מי הברזיל במכון מקס פלאנק וקיבל את תואר ההביליטציה שלו על נושא "ביודיברסיטה והגנה על טבע הנהרות הגדולים". למשך 8 שנים הוא ניהל פרויקט שיתוף פעולה בינלאומי על הפנטנאל בברזיל, המישור השקוע העצום של נהר פרגוואי.
מאז 2010, הוא מלמד באוניברסיטאות צרפתיות, בתחילה בטור ומאז 2023 בשטרסבורג. בנוסף לכיסא יונסק"ו "נהרות ומורשת", הוא גם מנהיג כיסא בין־תחומי "מים וקיימות" עבור השותפות האוניברסיטאית המשלשתית "EUCOR- The European Campus".
עוד מידע בקישור הבא: https://ites.unistra.fr/recherche/equipes/bise/karl-matthias-wantzen, https://www.unesco-chair-river-culture.eu/
ברנרד מוסה היסטוריון, אחראי על מחקר, חינוך והכשרה של האיגוד NEEDE תיכון הים התיכון.
חבר במועצת המדע של קרן מחנה למיל - זיכרון וחינוך, שבה היה האחראי המדעי והמתאם של כתת יונסקו "חינוך לאזרחות, מדעי האדם והתמזגות הזיכרונות" (אוניברסיטת איקס-מרסיי / מחנה למיל).