מהמאבק נגד פסולת פראית בספרד ועד למטניזציה שלה בלבנון, דרך השבה משפטית של זכויות הטבע, יוזמות רבות מראות שדרך אחרת אפשרית. הן מקומיות, מחויבות, לפעמים טכניות, אך תמיד מבוססות על צורך חיוני: לשנות את הדרך שבה אנו חיים עם החיים. במיוחד הן קונקרטיות ויכולות לענות על הדחיפות האקולוגיות.
מאמר זה, על שימור הסביבה הוא סיכום של 4 מאמרים שפורסמו ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות המופיעות באתר.
גיוס כללי נגד פסולת נטושה בטבע : מאת חורחה דובנר & קריסטינה גראו - ספרד
מטניזציה של פסולת: פתרון בר קיימא : מאת אדוארד ספייר - לבנון
איך סרדיניה נלחמת נגד גנבי החול : מאת ג'סיקה פרה - איטליה
הכרה בזכויות לטבע : דחיפות : מאת נתניה כהן - צרפת
בספרד, בלבנון או בסרדיניה, קהילות מתאגדות כדי להפוך את המגמה. הן מעצבות מחדש את הקשרים שלנו עם הטבע, עם הפסולת, עם האנרגיה, עם החוק. ומציירות שינוי אפשרי.
בספרד, הטבע בחזית
מאז 2017, פרויקט LIBERA משנה את הכפרים הספרדיים לשדות פעולה אזרחיים. המטרה: להילחם ב"באסורלזה", מונח המאגד את הפסולת הנטושה בסביבות טבעיות. יוזמה זו, שהושקה על ידי קרן אקו-אמבס ועמותת SEO/BirdLife, גייסה עשרות אלפי מתנדבים. בשנת 2023, נאספו יותר מ-124 טון פסולת במהלך קמפיין אחד. מאז ומעולם, התוכנית אפשרה לנקות יותר מ-8,000 אתרים, בסך כולל של יותר מ-680 טון פסולת.
אך LIBERA לא מסתפקת באיסוף: היא מתעדת, מחנכת, ממפה. בעזרת האפליקציה "באסורלזה", המשתתפים יכולים לזהות, לתאר ולגיאולוקליזציה את הפסולת שנמצאה. נתונים יקרי ערך להבנת הזרמים, המקורות, ההרגלים. “המדע הוא בעל ברית חיוני לפעולה אפקטיבית”, מדגישה סרה גואמס, מתאמת הפרויקט. הכלי לא עוצר באזהרה; הוא מחייב לאורך זמן, ברוח של פדגוגיה קולקטיבית.
לבנון: משבר פסולת שהופך למשאב
אלפי קילומטרים משם, ישנה דחיפות סביבתית אחרת שמגייסת חוקרים ואזרחים: משבר הפסולת בלבנון. מאז קריסת מערכת האיסוף ב-2015, המדינה שקועה בזבל. אך צוות מאוניברסיטת סנט ג'וזף בביירות החליט להפוך את הנטל הזה ליתרון. בעזרת כלי: המטניזציה.
תהליך ההידרוליזה האנאירובית הזה הופך את הפסולת האורגנית – המהווה 80% מהזבל הלבנוני – לביוגז ולדיגסטט. הראשון יכול לספק אנרגיה לבתים ולתעשיות. השני משמש כדשן טבעי, תחליף לחומרי דישון כימיים. טכנולוגיה מועילה כפולה במדינה שבה המשבר האנרגטי חמור כמו משבר הפסולת.
החוקרת זיינה הובייקה מסכמת את הגישה : “המטניזציה היא תשובה לשלוש דחיפויות: הפסולת, החשמל, החקלאות”. נבדקה על שאריות של ענבים, זיתים, תפוחי אדמה או אפילו מהתעשייה החלבית, הטכניקה יכולה לחדש את הכלכלה המעגלית הלבנונית. נותר להתגבר על המכשולים: חוסר יציבות פוליטית, חוסר במימון, אינרציה של הרשויות. אך האמונה נשארת שלמה: להפוך את הפסולת למשאב הוא צורך חיוני.
הכרה בזכויות לטבע: לקראת תפנית משפטית
ומה אם, כדי באמת להגן על הטבע, נצטרך להעניק לו זכויות? זהו הקרב שמובילה מרין קלמט ועמותתה Wild Legal. משפטנית מחויבת, היא פועלת להכרה משפטית של החיים. לא רק בתגובה לפשעים סביבתיים, אלא בהענקת קיום חוקי לאקוסיסטמות. “עלינו לשנות את המבט שלנו: הטבע אינו משאב לניצול, אלא ישות שיש לכבד”, היא טוענת.
Wild Legal מנסה מסגרות משפטיות חדשות: משפטים מדומים, פרויקטים פדגוגיים עם סטודנטים, גיוס של שחקנים מקומיים. היא שואבת השראה מאקוודור, המדינה הראשונה שהכניסה את זכויות הטבע לחוקה שלה, אך גם מפנמה, מקפריסין, או אפילו מעיריות אמריקאיות כמו סן פרנסיסקו. בצרפת, העמותה פועלת כדי להגן על נהרות, כמו גארון או טביניאנו, על ידי הכרתם כאישיות משפטית. מהלך גם סמלי וגם אסטרטגי כדי להפוך את האסימטריה הנוכחית: זו של חוק שנעשה עבור האדם, נגד החיים.
סרדיניה: כאשר החול הופך לעניין של מדינה
לפעמים, האקולוגיה מתנהלת על חופן חול. בסרדיניה, גניבת חול וקליפות על ידי תיירים הפכה למגפה סביבתית. כל שנה, חמישה טון חומר נתפסים בשדות התעופה. "הברחת תיירות" זו מאיצה את ההרס של חופים שכבר פגיעים לשינויים אקלימיים.
נוכח זאת, החברה האזרחית התארגנה. הרשת "Sardegna rubata e depredata", בראשות פרנקו מורו, מנהלת מאבק ארוך טווח. עצומות, קמפיינים להגברת המודעות, התערבויות בבתי ספר: הכל נעשה כדי לעכב את השוד השקט אך ההרסני הזה. בשנת 2017, החוק האזורי מספר 16 אומץ סוף סוף, המעניש את גניבת החול בקנסות שיכולים להגיע עד 3,000 יורו. התקדמות שהושגה בזכות הלחץ הציבורי.
אך הבעיה רחבה יותר. “ההרס החופי הוא רב-גורמי”, מזכיר הגיאומורפולוג סנדרו דמורו. ניקיונות תיירותיים מופרזים, בנייה חופית, שיבוש אקלימי: הכל מחליש את החוסן של החופים. החול שנישא על ידי התיירים הוא רק החלק הגלוי של הקרחון.
עולם בשינוי איטי
בכל מקום, מופיעות כיסי התנגדות. לפעמים מונעות על ידי טכנולוגיה, לפעמים על ידי החוק, מחויבות אזרחית או מחקר מדעי. הן מראות שניתן לחשוב אחרת על הקשרים שלנו עם הסביבות הטבעיות. שניתן לפעול, גם בקנה מידה קטן, מבלי לחכות להסכמת ממשלות משותקות.
יוזמות אלו לא מצילות (עדיין) את כדור הארץ. אך הן מגינות על אזורים פגיעים, חופים, נהרות. הן מחזירות משמעות לפעולה קולקטיבית, לאחריות משותפת. הן מזכירות בעיקר שהחיים לא זקוקים לנו כדי להתקיים. אך אנחנו, בלעדיהם, לא שווים דבר.
תמונה ראשית: הכרה בזכויות לנהרות ©Pixabay