דרך מקומות מאוימים או חוצים, קולות מתעוררים לשמור על קשר. על חוף הים התיכון זו הליכה שמסרבת לשכוח. באלבניה גיוס לשמירה על אחת מהנהרות הפראיים האחרונות של אירופה. בסלובניה רועה בקר נאבק לשמור על הרעיה. בים התיכון אנייה שטה לשלום עם צעירים מכל הדתות והלאומים על סיפונה.
מאמר זה הוא סיכום של המאמרים שפורסמו השבוע ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות בהן נעשה שימוש באתר. כדי לקרוא אותם במלואם: הירשמו ותמכו במדיה עצמאית.
לגור על הסף: בעקבות רידה דהיב
רידה דהיב, אמן צרפתי-תוניסאי, עושה מהליכה מופע פוליטי ושירי. הפרויקטים שלו – Ex-tracés, Conjuring the Threshold, Hor-I-zons – מציירים גיאוגרפיה חיה שבה כל גבול הופך לזיכרון ולמרד. הליכה, עבורו, אינה רק התקדמות: זו קריאה לנעדרים, גילוי עקבות חבויות, הפיכת הגוף לארכיון חי. מפריז למרדין, הוא חקק באספלט את ההיסטוריה שנמחקה של המגורשים; בגבול היווני-טורקי, הוא מקדש את המעבר, מזכיר שצעד אחד יכול להפוך למעשה סוברסיבי. וכשהוא שב לתוניסיה, זה פחות נסיגה ויותר פתיחה, חצייה פנימית שבה מהדהדים הקולות והשפות המעורבות. האמנות שלו של האיטיות מתנגדת לדחיפות התקשורתיות: כל צעד הופך לזיכרון ולידע רגיש. דהיב לא מחפש לייצג, אלא ללכת עם. היצירות שלו לא נצפות, אלא נגרמות – קריאה לחצות במקום להתבונן.
מהאיום לתקווה: ההצלה של נהר ויוסה
מאוימת במשך זמן רב על ידי סכרות והסטות של יובלים, הויוסה, הנהר הפראי האחרון של אירופה, הפכה לסמל של התנגדות אקולוגית. בדרום אלבניה, נהר זה באורך 270 ק"מ מאכלס יותר מאלף מינים, כולל את הלקס של הבלקן. השימור שלה נתמך על ידי גיוס מקומי ובינלאומי, בראשות אולסי ניקה ובשיאנה גורי מ-EcoAlbania, נתמך על ידי עמותות כמו Riverwatch ו-EuroNatur, אך גם על ידי דמויות כמו לאונרדו דיקפריו. לאחר שנים של קמפיינים וערעורים משפטיים, הממשלה האלבנית הקימה במרץ 2023 את הפארק הלאומי של נהר ויוסה הפראי, זו הפעם הראשונה באירופה. בשנת 2025, ניצחון זה הוכתר בפרס גולדמן לסביבה. אך האיומים נמשכים: פרויקטים תיירותיים, הסחת נהרות, פגיעות משפטיות. הויוסה מזכירה שנהר אינו רק נוף, אלא ירושה משותפת. ההגנה שלה מהדהדת כהודעה לעולם: התקווה נולדת כאשר החברה האזרחית הופכת את המשבר לניצחון.
רועה בקר מול היעלמות האלפים
בפלנינה ולאזו, בהרי יוליה, בקתה אחת בלבד עדיין מהדהדת מצלצולי העדרים. זו של לוצ'יה גארטנר, בת 33, רועה הבקר והגבינה האחרונה של המישור הסלובני הזה. מיוני עד ספטמבר, היא מובילה את הפרות שלה, חולבת, הופכת את החלב לגושים גדולים של גבינה, ממשיכה מסורת שנמצאת בדרך להיכחדות. סיפור שלה, שהחל בילדותה לצד אביה, הפך למאבק שקט לשמור על רעיה חיה שנעלמת בכל מקום. כל קיץ, לוצ'יה מקבלת ילדים ונערים כמו אלכסנדרה, בת 12, שלומדים ממנה את המהלכים של החלב והכנת הגבינה. בהעברת הידע הסבלנית הזו, היא רואה התנגדות למחיקה. אך הקשיים עצומים: עבודה קשה, רווחיות נמוכה, הגירה כפרית. האלפים מתרוקנים, היער מתפשט. עם זאת, כל עוד היא מלמדת, מוכרת את הגבינות שלה ומגלה את אורח החיים הזה, לוצ'יה שומרת על הרעיון שההרים אינם צריכים להיות רק נופים קפואים, אלא מקומות מיושבים. הבקתה שלה, מבודדת, הפכה לסמל: של תרבות מאוימת, אך עדיין עומדת.
בל אספואר, אנייה לשלום בים התיכון
מנמל לנמל, היישר בל אספואר יוצר אחים בלתי צפויים בין צעירים שהגיעו מחמש הגדות של הים התיכון. יצא ב-1 למרץ 2025 לשמונה חודשים של שיט, ושמונה תחנות, "אניית השלום" הזו שמקבלת על סיפונה קבוצות של 25 צעירים (150 בסך הכל יעשו חצייה) היא הרבה יותר מסמל: מעבדה חיה שבה מתנסים בדיאלוג, שיתוף פעולה וחיים משותפים. וזאת למרות הרוחות הנגדיות של ההיסטוריה והגיאופוליטיקה. בספטמבר היא מגיעה לרוונה ובארי, ולאחר מכן תהיה נאפולי לפני שתשלים את מסעה ב-25 באוקטובר במרסיי, שם היא תתקבל על ידי "ארמדה לשלום בים התיכון".