בעקבות המשבר העולמי האקלימי, הירידה במגוון הביולוגי, הזיהום האנטרופוגני והפרויקטים התעשייתיים ההולכים והופכים להרסניים יותר, ההכרה בזכויות לטבע מהווה אחד מהמאמצים הנדרשים כדי להניע את המדינות ואת הקהילות של השחקנים, הפרטיים והציבוריים, לעבר המעבר האקולוגי. במשך חמישים השנים האחרונות, יוזמות מקומיות, לאומיות או בינלאומיות, קידמו בהדרגה את הזכות הזו.
ראיון עם ברנרד מוסה, אחראי מדעי של האגודה NEEDE ים התיכון, עם ויקטור דוד, משפטן, חוקר במכון לחקר הפיתוח (IRD) וחבר במכון הים התיכוני למגוון ביולוגי ואקולוגיה (IMBE).
#5 הים התיכון - טובת ציבור או אישיות משפטית?
ברנרד מוסה: הייתי רוצה לסיים בהתייחסויות כלליות יותר. מהן ההשלכות של המושג של ישות טבעית משפטית על התפיסה שלנו לגבי הטבע.
אנחנו מבינים שעם העמים הילידים, זה קשור לתפיסה דתית של הטבע. עבור המדינות האירופיות, זה יאפשר, אם אני מבין אותך נכון, להוציא אלמנטים מהטבע מהזכויות על רכוש. אבל האם המושג של טובת ציבור לא מספיק כבר?
ויקטור דוד: יש במושג של טובת ציבור קושי. נגיד שאני נשארתי עם תפיסה קצת שלילית של המשותף, במובן של "הטרגדיה של המשותף", של ניצול יתר של משאבים משותפים. לא מספיק לומר שהטבע הוא טובת ציבור של האנושות כדי שהוא יהיה מוגן.
הדוגמה שהייתה לי מול העיניים, אם אפשר לומר, היא השונית הגדולה, במערב קלדוניה החדשה, באוסטרליה. היא חלק מהמורשת העולמית של אונסק"ו כבר כארבעים שנה. היא נמצאת בסיכון הן בגלל ההתחממות הגלובלית, כמובן, אלא גם בגלל הפעילויות התעשייתיות, המינרליות והחקלאיות שהמדינה קווינסלנד מפתחת בצורה מוגזמת.
כל הזיהום מסתיים בים כמו חלק מהפחם שמועמס בנמלים המרכזיים; או כמו הדשנים מהבננות שמסתיימים בים… וכל זה בסופו של דבר הורג את השונית הגדולה, שהיא גאווה אוסטרלית אם יש, ומוערכת על ידי כל העולם. אבל מי בעצם מגונן עליה? אף אחד בעצם, חוץ מאונסק"ו שמאיימת להפסיק את תווית המורשת העולמית שלה…
BM: אז צריך לדמיין פתרונות אחרים?
VD: כן, ליצור את הסטטוס sui generis של ישות טבעית משפטית ובמקרה שלנו, להעניק זאת לים התיכון. לא מדובר בהמצאת הגלגל מחדש ולא בהקשה מיותרת על ההגנה על הים התיכון על ידי יצירת גופים חדשים למטרה זו. כיום קיימים גופים שאין להם את הייעוד הזה מראש, אבל יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה. לדוגמה, יש לגיטימציה ל-UPM (איחוד הים התיכון) להיות דוברת של הים התיכון המוכר כישות טבעית משפטית. יש לה את היכולת והלגיטימציה לדבר עם קפריסין או לבנון כמו עם טורקיה או, כמובן, עם צרפת.
לכן אני חושב שאין צורך ליצור פתרון ex nihilo. צריך להתחיל מהקיים כדי לפתח אותו ולגרום למדינות לקחת על עצמן את הגישה החדשה הזו לים התיכון.
BM: האם הקושי לא טמון במעבר מטובין ציבוריים לאומיים לטובת ציבור בינלאומית?
VD: זה ברור שאנחנו נתקלים בריבונות המדינות. כיום, כל מדינה יכולה לעשות מה שהיא רוצה במרחב הימי שלה. אז לכו תגידו להם שצריך לכבד את הים התיכון כי יש לו זכויות: זה בטוח שהמדינות יחשבו על זה פעמיים! אבל אולי במחשבה השנייה, חלקם יתחילו לחשוב: אוקי, אני רואה את הים התיכון כישות משפטית וזה טוב לכולם…!
BM: וכך להעניק זכויות ייחודיות לים התיכון?
VD: בנושא הזה, אני רוצה להדגיש שאין תחרות בין זכויות הטבע וזכות הסביבה.
זכויות הטבע הן כמו זכויות האדם: כמו שיש לאנשים זכות לעבודה, זכות לבריאות, לחינוך, לחיים, לכבוד וכו'…
זכות הסביבה היא מכלול, אוסף של מדיניות ציבוריות, כללים משפטיים עבור השחקנים הציבוריים והפרטיים, וכו'.
זכויות הטבע אינן מיועדות להחליף את זכות הסביבה. הזכויות המיוחדות המוכרות לים התיכון יחזקו פשוט את ההגנה המוכרת לים על ידי הטקסטים הקיימים,
BM: בהקשר הזה, אני חוזר על משפט שאמרת לגבי קלדוניה החדשה: אדם וטבע הם אחד.
האם אין סתירה בין ההצהרה הזו לבין יצירת ישויות טבעיות משפטיות או אפילו עם זכות הסביבה? נכון, האדם הוא חלק מהטבע ואפשר לומר במובן הזה שהוא אחד איתה. אבל האם לא בשם האיזונים הטבעיים וההפרות של כדור הארץ שהוא גורם, עליו לקחת אחריות רבה כלפיה, עד כדי יצירת זכות ספציפית?
VD: אני חושב שהסתירה הזו ניתנת לגישור. כשמסתכלים על האנושות עצמה, רואים שלא כל בני האדם היו תמיד שווים זה לזה. אני חושב על נשים, על עבדים. ואפילו היום, מה יש לי במשותף, אני, עם אילון מאסק: יש לו כוח על פני כדור הארץ שאין לי. אבל יש לו את אותה אחריות כמו שלי כלפי כדור הארץ, כמו שאתה אומר. העובדה שהאדם נושא באחריות הולכת וגדלה אינה סותרת את העובדה שלכדור הארץ יש זכויות כדי להגן על עצמה. לכן רציתי בסופו של דבר לצאת מהדיון על זכויות הטבע, אולי אפילו לצאת מהדיונים הפילוסופיים, כדי למקם את עצמי באמת בזירה המשפטית.
BM: חזרתי, אחרי רבים אחרים, להשוואה בין גנocide לאקוסיד במאמר מקוון. האם זה נראה לך בכיוון הנכון?
VD: כבר דיברנו יחד על שאלת האקוסיד. מבחינתי, אי אפשר "להרוג" ישות שאינה קיימת משפטית. במובן הזה, ה-ONG הלאומיות והבינלאומיות שנלחמות על האקוסיד, שמות את העגלה לפני הסוסים. נכיר קודם כל בכך שהטבע וחלק מהאלמנטים שלו הם ישויות, ישויות משפטיות, ואז נוכל לומר שהפגיעה בהם, כולל בלתי הפיכה, עשויה להוות אקוסיד. אני רוצה להדגיש כאן שלדבריי אין צורך להעניק למונח אקוסיד את העומס הרגשי וההיסטורי שמלווה את המונח גנocide. האקוסיד צריך להיות פשוט השם שניתן לפגיעות חמורות מסוימות הנחשבות לפשעים נגד אלמנטים של הטבע. כמו שמדברים על פרטריד או הומיציד. אז הרעיון העיקרי מבחינתי הוא ההכרה המוקדמת בסטטוס חדש עבור חלק מהאלמנטים של הטבע לפני שמדברים על אקוסיד. אפשר בהחלט לדמיין בתהליך המשפטי שיהיו אנשים שימונו לדבר בשם ובאינטרס של הישות, ולא כמדינה.
BM: למה המדינה לא יכולה לייצג ישות טבעית?
VD: הבעיה עם המדינה היא שהיא גם שופט וגם צד. היא גם אומרת שצריך לפתח את הכלכלה, ליצור מקומות עבודה, וכו'. ומצד שני, היא צריכה למנוע כריתת עצים. בעוד שלמען הניגוד, צריך אדם שיכול לומר: "אני היער, הנה האינטרסים שלי!" זה מאפשר לאזן את המשפט.
כיום, מצד אחד, הטבע נשאר אובייקט. מהצד השני, זכויות הטבע אינן אלא תפיסות פילוסופיות מתקדמות, על החיים, על התפיסה שלנו את העולם, וכו'. צריך שיהיה להם תוקף משפטי אמיתי.
להתייחס לים התיכון, למיני החיים שבו ולסביבותיו, כישות משפטית בתהליך שבו הם יהיו מסוגלים להגן על עצמם, ברמה קונקרטית, זה יהיה בעל השלכות חשובות להגנה טובה יותר על הטבע. ולבסוף, זה לטובת כולם.