אם הספרות היא אמנות הסיפור וצורת תשומת לב חיה לעולם, אז רוברטו סביאנו הוא סופר מהשורה הראשונה, כמו שיש מעט מאוד. ספרו החדש, סביב דמות השופט ג'ובאני פאלקונה, הוא דיוקן נדיר, מלא עדינות, אינטרוספקציה, בפרטים קטנים מתועדים בקפידה כדי לספר את חיי המוקפים, הממוקמים תחת פיקוח צמוד, מול האיומים המתמשכים של המאפיה.
« העמודים הללו הם רטבל שנעשה בעזרת כלים ספרותיים המוצעים על ידי הרומן », מציין סביאנו בפתיחת ספרו. יש כאן כמו אמנות הצייר בסיפור המרגש הזה, שנכתב כמו במראה על ידי המחבר שחי גם הוא תחת הגנה משטרתית, לאחר גילוייו על הקאמוררה, המאפיה הנאפוליטנית, שפורסמו בספרו, גומורה, שהפך לסרט מצליח, פרס גרנד בפרס קאן. יש לו כמו הוודאות לצייר, בנגיעות קטנות, את הדמות שהפכה לאיקונית של השופט ג'ובאני פאלקונה, לעבור כך מנאפולי לפלרמו, ולספר על איטליה הדרומית דרך הגרוע ביותר שבסוטים שלה, הפשע המאורגן של קוזה נוסטרה.
כוח ה« תמנון »
דרך דמותו של פאלקונה, המחבר מציע לנו צלילה שאין לה תחליף, אף פעם לא גיבורית, לעולם חסר הרחמים של המאפיה, המוכנים לכל, ובעיקר לגרוע מכל, כדי להגן על האינטרסים שלהם, על הטורף שלהם, על המירוץ המהיר שלהם לכסף, ללא גבולות. סחר בסמים, וכסף מלוכלך הם בלב הפעילויות המאפיות שלהם. התוצאה היא להרוג, לרצוח את כל מי שעשוי להפריע לשליטתם על החברה כמו על העולם הפוליטי, פשרות, כמו זו של הדמוקרטיה הנוצרית של אנדריאוטי ושל מייסד הכוח שלו, סלבטורה לימה, שמשמש כצינור העברת אינטרסים מאפיים, ושהוא גם יושמד ללא רחמים ברגע שיתפס כ« ענף מת » על ידי הקאפוא, טוטו רינה.
הספר מתחיל עם דיוקן בולט של ריינה ומשפחתו בקורליאונה, ממש לאחר המלחמה. האלימות היא יסודית, בעיני הילד הזה, שכבר לא יוכל לעצור דבר ברצונו לכבוש את השלטון בתוך המאפיה. נחשב לאיכר חסר השכלה, קורליאונזי, הוא יחסל בזה אחר זה את מנהיגי המאפיה של פאלרמו ויטיל כוח לא משותף.
פאלקונה, ילד מפלרמו, מכיר ומבין מבפנים את מערכת הכוח הזו עם הענפים הרבים שלה. הוא מצליח להכשיל את תוכניותיהם על ידי המצאת שיטה חדשה, על ידי חקירת במיוחד את דפי הבנקים כדי לעקוב אחרי דרכי הכסף המלוכלך. הוא לוקח כך את כל המידה של כוח ה« תמנון », ששולט בעולם תת-קרקעי עם כוח הולך וגדל, ככל שכסף הסמים מצטבר. הוא אף פעם לא מזלזל באתגרים שהאויבים הללו מעלים ובעולם החדש, מחוץ לכל חוק, שהם מנסים להקים.
כוח החוק… והגבולות שלו
כל האמנות של רוברטו סביאנו היא לספר, להיכנס לאינטימיות של השופט, למאבקיו הסוערים, בתוך המערכת השיפוטית האיטלקית, כדי להקים צדק אנטי-מאפי עצמאי ומסודר. חוסר ההבנות רבות, כמו גם המתחים, מול דמות שיודעת להתעקש ומקבלת סוף סוף תוצאות, מול הלכידות והפחדנות של העולם הפוליטי שעושה כאילו ומסיט את המבט, כשזה נוח לו. הסיפור של מה שהוביל לרצח של הגנרל דלה קיאזה, ב-1982, הוא עדות לחוסר זה.
מינה עם סמכויות כביכול מיוחדות כדי לתאם את המאבק נגד המאפיה הן ברמה הלאומית והן ברמה המקומית, הוא מבין במהרה, מול אחד מחבריו העיתונאים, שכל זה « הוא מסיבת תחפושות. אין כאן לא מאבק נגד המאפיה ולא סמכויות מיוחדות. כאן, אף אחד לא רוצה להילחם נגד שום דבר ».
פאלקונה ידע להפיק לקחים מהכישלון הזה של המדינה. הוא מתארגן, יוצר עם חבריו השופטים אחווה המבוססת על אמון, ועל חוסר אמון מול חדירות ומזימות, גם מתוך העולם המשפטי. הוא מחפש להכשיל את המניפולציות הממושכות, את המשחקים העדינים של הכוח שמטרתם להרחיק אותו, בזמן שהוא הופך בהדרגה לדמות ציבורית בלתי נמנעת.
אמנות הרומן
יש משהו בג'ון לה קארה באמנות הרומן של רוברטו סביאנו, כדי להיכנס לדרכי הכוח, מבלי לאבד את עצמנו. להיפך, הוא לוקח אותנו, עמוד אחרי עמוד, במאבק הבלתי נגמר מול קוזה נוסטרה. הסיפור יודע להחליף מבטים ונקודות מבט, מעולם חסר הרחמים של המאפיה, מאותם אנשי כבוד, שאין להם שוויון אלא בבגידה ובחוסר כבוד שלהם, ועד לעולם העדין של המועצה העליונה של המערכת המשפטית האיטלקית, שם פאלקונה כמעט תמיד נדחה ומודח מתפקידים אחראיים, עד לדמויות השופטים האמיצים והנחושים הללו, הקבועים במאבקיהם, ברצונם הבלתי מתפשר להעניק צדק, כמו גם של אלו המוותרים או הבוגדים…
אמנות הפורטרט היא בלב הכתיבה של סביאנו. הוא יודע בצורה מעולה להחיות דמויות, שהרחק מלהיות רוחות רפאים, הופכות לדמויות מרכזיות של הסצנה המשפטית שמתרחשת בפלרמו, ומעבר לכך. הוא יוצר סוג של נוכחות, אינטנסיביות, נאמנות לחיים, תשומת לב רכה ועדינה לקרובים לו. הדמות של השופט רוקו צ'יניצ'י, שיפתח באופן מילולי את הדלתות לפאלקונה, היא פשוט נפלאה. אנחנו נכנסים לאינטימיות של משפחתו, לארוחות שבהן הוא משלב את השופטים בעלי הברית של קבוצת האנטי-מאפיה, פסטות בצ'יניצ'י, שהוא נהנה לשתף עם חבריו, ולביצוע שלו, המזעזע. החיילים הללו של החוק והצדק נמצאים שם, חסרי אונים, מטרה תלויה על הגב על ידי המאפיה, ובכל זאת הם מתנגדנים, בהחלטיות. הם ממשיכים בחקירותיהם ויגיעו עד למקסי, המשפט הבלתי רגיל בפלרמו, שהפך לאפשרי בזכות גילוייו של טומאסו בוסקאטה. פאלקונה הוא המניע, גם אם הוא מחויב להישאר מאחור. זה שיפסוק על קבוצת המאפיה, הוא השופט אנטונינו קאפונאטו, « הנזיר », שהגיע במיוחד מפירנצה, ומקבל את העול הכבד הזה. הדיאלוגים, אמנות נוספת של הרומן, המומצאים בינו לבין פאלקונה, הם בעלי כוח דוגמאי. איך לשפוט את הרע ? זה לא עניין של תיאולוגיה, אלא של צדק, של החלטיות מול כל האיומים, שאינם סתם מילים באוויר, אלא רציחות, שחוזרות על עצמן.
טוטו רינה רוצה להרשים את המדינה, לטרור אותה אפילו כדי שהיא תוותר על המרדף אחריהם ולזה הוא מוכן להכל. סביאנו נכנס לראשו של הרוצח, בפרקטיקות שלו עם אכזריות חסרת גבולות, הוא שיש לו אובססיה להרוג את פאלקונה, השופט שהפך למכשול שיש לחסל בשל הידע האינטימי שלו על קוזה נוסטרה ורצונו להילחם בה.
החלק הטרגי של הקיום
כל סוף הספר מוקדש לפעולות שנעשו על ידי המאפיה כדי לחסל את השופט פאלקונה. תהליך בלתי נמנע שהצורת הרומן מצליחה להעניק לו אינטימיות, לגרום לנו לתפוס, כמו מבפנים, דרך התחושה של פחד, לגיטימי, שהשופט חווה, החיים הכלואים, אסירים ללא הרף של ליווי משטרתי, שסביאנו מכיר היטב. צעד אחרי צעד אנחנו מתקדמים בהכנות, מדוקדקות, כדי להרוג את פאלקונה, במסלולו משדה התעופה של פלרמו. זו חקירה אמיתית שנעשית סביב הפיצוץ הזה, שגורם לקרחון עמוק על הכביש ולרעידת אדמה אמיתית בחברה האיטלקית.
היה כך לפני ואחרי הפיגוע, ב-23 במאי 1992, נגד השופט פאלקונה.
החלק הטרגי של הקיום נמצא בלב הספר הזה, שמצליח לקחת אותנו בזכות האמנות המיומנת שלו בסיפור, וביותר מכך, הוא נותן לנו לחשוב על האומץ, החירות, ומה יכולה להיות הכוח השקט של הצדק, כוח החוק מול הזכות לכוח שהמאפיה מעניקה לעצמה ושאין דבר שעוצר אותה, אלא אישים בעלי עוצמה כמו ג'ובאני פאלקונה ו… רוברטו סביאנו. ספר הכרחי כדי להבין היטב ש… « האומץ הוא בודד ».
תמונה ראשית: השופט פאלקונה © DR