בדרום איטליה, בקצה המדבר הטוניסאי או בפרדסים הישראלים, החקלאים מתמודדים עם אותה משוואה: לייצר בלי מים, או כמעט. בין קריסת המים למעבר האקולוגי, הם מנסים דרכים אחרות לגדל, יותר צנועות, יותר מקומיות, לפעמים טכנולוגיות מתקדמות. שלושה אזורים, שלוש פתרונות, אתגר אקלימי אחד.
בפוליה, החקלאות נאבקת להסתגל לשינוי האקלים : ולנטינה סיני - איטליה
תמיד יותר אבוקדו על ידי שליטה באדמה ובמים : קרולין האיאט - ישראל
יובש, איך חקלאי מחיה נווה מדבר : ליליה בלייז - טוניסיה
בפוליה, באיטליה, האזעקה הושמעה: « האזור צמא », מזהירה הארגון המרכזי של החקלאים במדינה, קולדירטי. הסכרים ריקים, מתקני ההשקיה לא פועלים, והעונה החקלאית מתקשה להתחיל. זה לא פרק יוצא דופן: מחסור במים הפך למבני. כמו באזורים רבים במזרח התיכון, האזור רואה את האדמות שלו מתייבשות, את הגידולים שלו נסוגים. מול אתגר זה, חלקם מתארגנים. באיטליה, בטוניסיה, בישראל, חקלאים מנסים פתרונות. שונים במקורותיהם, הם רודפים אחרי מטרה אחת: להמשיך לגדל גם אם האדמות צמאות יותר ויותר.
באיטליה, האדמה מתאימה את עצמה או מתה
הפוליה מייצרת את רוב שמן הזית האיטלקי, חיטת דורום לפסטה ועגבניות לסלטים. אך 57% מהאדמות החקלאיות שלה מאוימות כעת על ידי מדבור. האקלים, שהיה יבש היסטורית, הפך לאויבי. הגשמים, שכבר היו נדירים (500 עד 700 מ"מ בשנה), נדירים עוד יותר. וכשהם יורדים, זה בצורה אכזרית, בלי אפשרות להחזיק בהם: 89% מהמים מתנדפים, מחוסר תשתיות מתאימות.
ישנן דרכים. מרכז המחקר האיטלקי CREA ממליץ לשחזר את האזורים הלחים, ספוגים טבעיים אמיתיים. חקלאים מתקינים מיקרו-מאגרי מים כדי לתפוס את הגשמים של האביב ולהשקות בקיץ. אחרים מעשירים את האדמות שלהם בחומר אורגני, כדי שיחזיקו את המים יותר זמן. הלוגיקה הזו של חקלאות מחודשת הופכת לבלתי נמנעת. כמו שמזכיר פאולו טארולי, פרופסור להידראוליקה באוניברסיטת פדובה: « אדמה עשירה בחומר אורגני זקוקה לפחות השקיה. זו שאלה של הישרדות. »
אפילו פסולת הופכת למשאב. בתי הבד יכולים כעת להשתמש בכל השנה במים מהצמחייה – נוזל אורגני עשיר בפוספט ואשלגן – כדי להזין את האדמות. צורת כלכלה מעגלית בקנה מידה חקלאי.
ישראל, הטכנולוגיה המתקדמת לשירות האבוקדו
במרחק של יותר מ-2000 קילומטרים משם, ישראל לקחה את הבעיה בידיים… ובחדשנות. המדינה הפכה לענקית אבוקדו. בתוך עשרים שנה, שטחי הגידול הוכפלו, והגיעו ל-14,300 דונם. בשנת 2024, הייצור קפץ ל-230,000 טון, שיא.
הפרי שמקורו במקסיקו מתאים בצורה מושלמת לאקלים הישראלי: הוא עמיד לחום, יכול להישאר על העץ מספר ימים מבלי להתקלקל, ומתאים לניהול מושכל של המים. ההשקיה בטפטוף, שהומצאה כאן, מאפשרת דיוק מילימטרי. אפס בזבוז. אפס עודף. במדבר הנגב, זה משנה הכל.
« החדשנות היא המפתח », מסכם שחר גולדברג, נשיא תעשיית האבוקדו הישראלית. « יש לנו מעט מים, אבל אנחנו יודעים להשתמש בהם. אין חומרי הדברה כימיים, אלא חרקים מועילים. אין ייצור יתר, אלא חיפוש מתמיד אחרי זנים מתאימים. »
ההשפעה היא כלכלית כמו שהיא אקולוגית. האבוקדו חידש אזורים כפריים, יצר משרות, יצר מסלולים אורגניים (10% מהייצור מוסמך), ואיפשר חזרה חקלאית של חלק מהאזורים. בעיצומו של משבר אקלימי, ישראל מייצאת 55% מהייצורה לאירופה, לארצות הברית ולאסיה.
טוניסיה: נווה מדבר כדגם
רדואן טיס, לא שם את יהבו על הטכנולוגיה. באואד אל-חיל, בדרום טוניסיה, המורה לשעבר להיסטוריה וגיאוגרפיה לקח את נווה המדבר המשפחתי. אדמה שנעזבה, מוכה רוח, חסרה גשם במשך שבע שנים. על פני שלושה דונמים, הוא מנסה חקלאות פרמקולטורית, בהרמוניה עם הסביבה שלו.
« למדתי הכל מהניסיון. מדריכים, הכשרות, תצפיות. כאן, היה צריך לבנות הכל מחדש. » אין מונוקולטורה: אלפי עצים חיים יחד כדי לשחזר את הביודיברסיטה. הצל של הדקלים מגונן על האדמה, מגביל את האידוי, ומקדם מיקרו-אקלים. המים נאספים דרך המאג'לים, מיכלי מים מסורתיים הממוקמים על הגגות. האקודומים שמקבלים את התיירים נבנים מחומרים מקומיים, ללא מיזוג אוויר.
רדואן גם בודק חקלאות סינתרופית, טכניקה עדיין נדירה, שבה סידור הצמחים משחזר לחות טבעית באדמה. המטרה ברורה: להפסיק בהדרגה את השימוש בטפטוף, התלוי מדי במערכת חשמלית פגיעה. « אני רוצה להראות שדגמים אחרים אפשריים. לא בעוד עשרים שנה, עכשיו. »
שלוש חזונות, עתיד משותף
כל אחד בקנה מידה שלו, האזורים הללו מסמנים דרך אחרת. הם מוכיחים שניתן לגדל אחרת, תוך צמצום התלות במים, תוך חשיבה מחדש על מחזורי הטבע, תוך התאמה לאקלים ההולך ומתרקם. הפוליה מתאימה, ישראל אופטימיזציה, טוניסיה מתחדשת.
כלום לא מושלם. בכל מקום, המשאבים חסרים. ההחלטות הפוליטיות מתעכבות. אבל החלוצים כאן. הם מראים שהחוסן אינו מילה ריקה. הוא נכתב בשדות, בפרדסים, בנווה המדבר. הוא מתנסה, הוא מועבר.
מחר, אחרים יצטרכו להסתמך על הניסיון הזה. כי מה שמתרחש בשלוש האזורים הללו אינו שולי. זה כבר העתיד שלנו.
תמונה ראשית: בכל מקום במזרח התיכון, היובש הופך למבני© 22-Med
אינדוקציה: ספריית הידע הים-תיכונית
חקלאות וחוסן אקלימי
ולנטינה סיני – קרולין האיאט – ליליה בלייז
22-med
21 ביולי 2025
• בפוליה האיטלקית, היובש הופך למבני ומאיים על 57% מהאדמות החקלאיות.
• בישראל, חקלאות האבוקדו מתבססת על חדשנות חסכונית במים וללא חומרי הדברה כימיים.
• בטוניסיה, חקלאי מחיה נווה מדבר בפרמקולטורה ובחקלאות סינתרופית.
• שלושה אזורים, שלוש אסטרטגיות: לשחזר את האזורים הלחים, לאופטימיזציה של ההשקיה, לחדש את האדמות.
• מול המשבר ההידרולוגי, מודלים חקלאיים מקומיים פותחים דרכים להתאמה קונקרטית לשינוי האקלים.
פוליה (איטליה), נגב (ישראל), אואד אל-חיל (טוניסיה)
פאולו טארולי, שחר גולדברג, רדואן טיס
#חקלאות, #אקלימולוגיה, #מים, #חוסן, #יובש, #פרמקולטורה, #השקיה, #ים-תיכון, #מעבר אקולוגי