באאתונה, בית לחם ומרסיי, פדגוגיות חדשניות מחברות את הילדים לטבע, לתרבות ולעיר שלהם. יער, מוזיקה ופגישות הופכות לתמיכות בלמידה. בתי ספר ללא קירות, קשובים לסביבה ולמציאות החברתית, מעצבים דרך אחרת ללמוד: מושרשת במציאות, קולקטיבית, מכוונת לעתיד. חינוך מושרש, יצירתי ומתקן.
מאמר זה, על ה'חינוך הוא סיכום של 3 מאמרים שפורסמו ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות המופיעות באתר.
הילדים מוצאים תקווה בזכות המוזיקה : מונג'ד ג'דו - פלסטין
בית ספר שמחבר את הילדים לטבע : קלי פאנריאוטי - יוון
עם "שכונת בית ספר", התלמידים מגלים את המקצועות של השכנים שלהם : מארי לה מרואה - צרפת
בית הספר, זה לא תמיד כיתה. באזורים מסוימים במזרח התיכון, הוא ממציא את עצמו במקום אחר: למרגלות האורנים, במרכז תרבותי או ברחובות של שכונה. מורים מחדש את המקומות ואת שיטות הלמידה כדי להחזיר לילדים את הטעם לגילוי, לדבר ולחיבור.
ביוון, בית הספר של האורנים
ביער דיוניסוס, תלמידי הגן "פפקיטס" מתחילים את יומם בקטיף הפירות האורגניים שהם שתלו. לאחר מכן הם מטיילים בין העצים, צופים בעיקולים של הענפים, מקשיבים לרחש הרוח, סופרים את גווני הירוק. בצהריים, הם אוכלים מתחת לפלנטנים. “אנחנו בונים בקתות, מטפסים על העצים, וצוחקים בעלים היבשים,” מספר מנוליס, בן 5. כאן, אין שולחנות, אלא חול, עץ, מים. ואש של ערמונים אם העונה מאפשרת.
ואסיליקי קמפילאקו, מחנכת, הקימה את בית הספר הזה בשנת 2005 לאחר טיול בשוודיה. “רציתי מקום לבתי, מרחב שבו היא יכולה לזוז, לנשום, ליצור.” בית הספר פועל תחת חסות משרד החינוך, אך התוכנית מתרחקת באופן קיצוני מהסטנדרטים. השלטים המוצבים ביער לא נותנים הנחיות משמעתיות, אלא פואטיות: “שכב, הסתכל לשמיים, מה אתה רואה?”
רחוק מכל פולקלור, בית הספר הזה מפתח מיומנויות קונקרטיות: מוטוריקה, עזרה הדדית, ביטוי חושי, התמצאות. “הילדים לומדים לחצות נחל, לפתור בעיות יחד, לספר מה הם חווים. הם הופכים להיות קשובים לעולם.” קמפילאקו מדגישה: “הם לא צריכים טאבלט כדי לחקור. העולם האמיתי רחב מספיק.”
בבית לחם, בית הספר של הצלילים
“המוזיקה לימדה אותי לומר מה אני מרגישה, גם כשאני מפחדת.” עבור שרה חואמד, בת 11, השירים המסורתיים הפלסטיניים הם יותר מאשר מורשת: הם שורשים חיים. היא פוקדת את מרכז גרס, מקום שבו 45 ילדים בגילאים 6 עד 16 לומדים שירה וכלים פעמיים בשבוע.
הוקם על ידי החברה הערבית לשיקום ומומן על ידי מוזיקאים ללא גבולות, התוכנית הזו משלבת הכשרה מוזיקלית וליווי פסיכו-חברתי. כל ילד עובר הערכה חברתית. לאחר מכן, בקבוצות קטנות, הוא לומד לנגן על עוד, כינור או קאנון (יש לפרט איך נראים עוד וקאנון). במקביל, סדנאות מנוהלות על ידי עובדים סוציאליים. שם מדברים על הטרדה, כעס, בדידות.
אדם רהל, גם הוא בן 11, confie : “אני יותר רגוע עכשיו. אני יודע לדבר טוב יותר עם אחרים. וגיליתי שאני אוהב להעביר את השירים שלנו לילדים צעירים יותר.” הוא מרגיש מועיל, מעורב. “הקמנו להקה מוזיקלית. המרכז הוא הבית השני שלנו.”
אביר סנסור, מוזיקאית ומורה לשירה, מלווה את הילדים באדיבות: “אנחנו עובדים כמו משפחה. כשילד שר, זו הסיפור שלו שהוא מספר.” היא מציינת שינויים נראים לעין: התנהגות רגועה, חידוש תשומת הלב, סקרנות. הלמידה לא מכוונת לווירטואוזיות, אלא לביטוי עצמי.
צרפת: ללמוד אצל השכנים
בשכונת בל דה מיי, במרסיי, תלמידי בית הספר ברנרד קדנאט הולכים לכיתה… אצל הפודיאטריסט, בקולנוע או אצל המכולת. מאז נובמבר 2023, המיזם "שכונת בית ספר", שהומצא על ידי הפבריקה של נו, מציע לשלוש כיתות פיילוט ללמוד מחוץ לקירות. רופאים, סוחרים, גננים, סוכני ניקיון הופכים למורים ליום אחד.
בבוקר הזה, עשרה ילדים מתקבלים במשרד הפודיאטריה השכונתי. מולם, אוסקר, שלד מפלסטיק. הפודיאטריסטית מדברת להם על מפרקים, על שרירים, על אזורי כף הרגל. “זה הבטן של הרגל”, אומרת ילדה קטנה ומצביעה על כף הרגל. מתילד אדם, מורה, מגיבה: “כן, והקימור זה הקשת של כף הרגל.” יצחק, תלמיד כיתה ה', מראה את הצלעות. קמיס מתפלא: “לא ידעתי שיש כל כך הרבה.” הם מסיימים עם חותמת רגל על פודוגרף – מזכרת לקחת הביתה.
בשכונה הזו, שסובלת מהעוני, "שכונת בית ספר" משנה את העיר לשטח למידה. מתמטיקה והיסטוריה מתגלות במקום אחר: בקולנוע לה ג'יפטיס, הילדים מדברים על מלחמת העולם השנייה – הבניין הופגז בשנת 1944 – ועושים חישובים גיאומטריים סביב המסך. בגינת המנזר לוואט, תלמידה רומניה שהייתה עד כה מאוד ביישנית משתנה: היא מכירה את המהלכים של העשב, משתפת את הידע שלה. “היא לא הייתה אותה ילדה יותר”, זוכרת כריסטל ריבס, מנהלת פרויקט מתנדבת.
הם יילכו בקרוב לארכיון העירוני כדי ללמוד לקרוא מפה, לגלות כתבי יד, להיחשף לקליגרפיה. ואז למכולת קהילתית, כדי לדבר על גרמים, קילוגרמים, ולעשות חישובים בקופה.
בית ספר בקשר
אם הוא מושרש ביער, מתנשא בשירה או ממציא את עצמו בפינת הרחוב, בית הספר אחרת קיים. הוא מרפא, מחבר, מגלה. הוא לא מכחיש את הקשיים של העולם, אלא מציע להתמודד עם זה עם יותר נוכחות, שיתוף פעולה, תשומת לב לחיים.
הפרויקטים החינוכיים הללו חולקים אינטואיציה אחת: הלמידה לא מוגבלת לתוכניות. היא גם עניין של מקומות, של קשרים, של רגשות. בית ספר שמקשיב, שמקבל, שמשחרר.
תמונה ראשית : ביער דיוניסוס, תלמידי הגן "פפקיטס" מגלים את הטבע © DR
אינדוקציה: ספריית הידע הים-תיכונית