בעולם האמנות והאמנים, כולם מכירים את מיקל ברסלו ! אבל זה כנראה לא המצב עבור כל מי שלא שוחה בעולם הקטן הזה עם הקודים המוגדרים היטב וסימני ההיכר המוכרים, הנחשבים כמובן מאליו.
דמות של יצירה עכשווית, ברסלו, כמו חברו מאריסקל, צץ בשנות ה-80 בברצלונה ומקנה במהרה את מקומו על הבמה הבינלאומית. הוא מושך את תשומת הלב של הגלריסט המפורסם מניו-יורק, לאו קסטלי, ויכול היה לעקוב אחרי מסלול של כוכב בינלאומי חדש בעולם האמנות. הוא עושה בחירה שונה לחלוטין ומחליט להתיישב באפריקה.
« בגאו, מיד הוקסמתי. הכל כל כך רדיקלי. והיופי של הנהר. המכונית הייתה מלאה בצבעים, פיגמנטים, כחולים, אדומים, שחורים, לבנים, הייתי בן עשרים ושבע, זה היה ניקוי רוחני וכללי. לאחר מכן, כשגעתי לארץ הדוגון, זו הייתה התגלות ». כך ברסלו מתאר, בספר מרהיב « De la vida mia[1] », את המפגש המדריך שלו עם העולם האפריקאי.
הוא מגיע ממיורקה והוא רשום עמוק במעבה האדמה הזו כמו גם בים הזה, במרכז העולם, הים התיכון, שהוא לא מפריד מהעולם האפריקאי, ובפרט מארץ הדוגון. שם בדיוק הוא מצא את עצמו, שם הסבך היצירתי שלו לא התפזר בניסיונות שווא, בינלאומיים, באמנות מזויפת ומיוצרת, טובה למכירה בגלריות הגדולות ברחבי העולם. הוא חופר את הייחודיות שלו, שהגיעה ממיורקה, וחוקר עולם ימי שלם, עם התלהבות מתפרצת, התלהבות משותפת.
אפשר כמעט להרגיש את טעם הים או את נשימת המורנות בציורים שלו, בחומר שלו המלא שמחה, בקווים המוחלטים והסמכותיים שלו. עולם הים מגיע אלינו, עם הסחרחורות שלו, בכל הלוך ושוב שמעידים על תשוקה אמיתית לצלילה ועל ידע אינטימי של העולם הימי והתת-ימי.
איש ייחודי
ברסלו הוא איש ייחודי, הוא עושה מה שהוא רוצה ואיש לא יכול לכפות עליו דבר ! הוא סולל את דרכו שלו ולא אכפת לו ממה שצריך להתבצע, או לא. לא משנה המבט, המוקפד, של עולם הביקורת שמנסה לסגור אותו בקטגוריות שאינן שלו ובתוכן הוא לעולם לא נותן לעצמו להיתפס. הוא מתקדם, בנחישות. תופס מקומות סמלים או « רשמיים » כמו הכיפה של ארמון האומות המאוחדות, בג'נבה, שם הוא מחדש שמיים מנוגדים עם חומר פיגורטיבי שמותיר אותנו פעורי פה, כל כך הוא שופע באנרגיה יצירתית.
לעיתים קרובות יש אצל ברסלו עודף, הוא שופע, חורג או הופך את הסדר המתקיים. אבל יש גם כבוד עצום למקומות הקדושים, כפי שמעידה ההתערבות המדהימה שלו בקתדרלה של פלמה במיורקה. הוא מחדש סוג של מערה מעוררת השראה, עם קירות המיושבים על ידי עולם ימי שלם, אנחנו על אי, שבו החסד מתרחש מתוך רעידות אדמה ולא מתוך וויתור על בשר העולם, על יופיו המוחשי. השמיים והארץ מדברים, מהדהדים זה את זה, משמיעים את לחישותיהם הקדושות.
אין שכחה של העולם, אין בריחה אל חבלי ארץ, בלתי נגישים, או סירוב לגור בעידן שלנו, כפי שהוא. נשארת נוכחות, מעוררת השראה, וכל עוצמה, שהשתנתה, שמביאה לכל אחד ולכולם דרך לשמיים, מתוך אדמה שנראית רוטטת. « הפרסקה הזו היא כמו יצירת עולם, עם כל הדגים וכל הפירות של העולם. רציתי שהמוטיבים של היצירה ייוולדו מהחימר, מחווה דתית, כמעט מקראית. », הוא מתבונן ב« De la vida mía », ומוסיף : « רציתי שהכל יהיה חדש, אז רציתי כל יום לעשות משהו שמעולם לא עשיתי. »
בחיפוש אחר חוויות חדשות
ברסלו משתלב בגנאלוגיה, שהיא קודם כל שלו, ממיורקה. שם הוא נתקל כמובן באמן גדול נוסף ממיורקה, חואן מירו, שהוא מכיר, מתבונן, שואב השראה ממנו ולאחר מכן מתנתק. פיקאסו נמצא בנוף האמנות שלו, אבל למה תמיד להשוות אותו לאדם הזה עם אלף החיים, לאותו אוגר שמבוקר היום כל כך על מוסריו, ולדיבור, המקובל, שירצה לבטל את הגאון של אמן?
ברסלו הוא כפי שהוא, הוא לא זקוק לאבות מופתיים כדי להתקיים במלואו ולהתבלט כפי שהוא, דרך מה שהוא יוצר.
הוא מחפש חוויות חדשות, חצייה של כל הגבולות של היצירה, כמו במהלך ההופעה שלו בפסטיבל אביניון ב-2006, עם הרקדן והכוריאוגרף ג'וזף נדג', שם הוא יוצר Paso Doble.
קיר חימר שהוא בונה ומקרע, נתפס בחומר שהוא פסל עם כל גופו. התלהבות ! או איך להיות מוכה, עד לעמקי נשמתך, על ידי המצאת צורות חדשות ועליית מה שמגיע מהעמוק ביותר, מהארכאי. מעולם המערות, שהוא כל כך מעריץ, שם «משהו שמתעורר לאט מהשחור, דימוי שמופיע, זהו דימוי החיים עצמם. אתה רואה שאין התקדמות באמנות, האמנות היא תמיד האמנות, האמנות קיימת כי אנחנו זקוקים לה, אי אפשר בלעדיה כדי להתקיים, לא משנה מה התקופה. »
האמנות הזו של ברסלו מגיעה מהים התיכון, מהתפרצות היצירתית שלו, מהסירוב להסכים רק למורשות העבר, מבלי לוותר עליהם. זו אמנות שחוצה את כל הגבולות ומחפשת את חלקה באוניברסליות. הוא מוצא דרך ל« אוניברסליזציה[2] », כפי שמזמין אותנו הפילוסוף סולימאן באשיר דיאן, מאפריקה, שברסלו לא נפרד ממנה. היא שם שמעמיסה את מבטו ומקימה קשרים, חיים, בין כל החופים שלנו.
חדשות אחרונות, לאחר פלמה במיורקה, ברסלו שב עם הזמן של הקתדרלות. הוא אכן נבחר כאחד האמנים העכשוויים שנדרשו ליצור יצירה עבור נוטרדאם בפריז. שטיח שאותו הוא ייעצב והיוצר על ידי המנופקטורה של גובלן.
ברסלו, שוב ושוב !
[1] מיקל ברסלו, De la vida mía, מרקורי דה פראנס, 2023, 260 עמודים, 35 יורו
[2] סולימאן באשיר דיאן, אוניברסליזציה. האנושות באמצעות אמצעי האנושות, אלבין מישל, 2024, 178 עמודים, 19.90 יורו
כדי להעמיק, כמה ספרים :
דור אשטון, מיקל ברסלו, בדרך, אקט סוד, 2013, 35 יורו
מיקל ברסלו, סול י סומברה, אקט סוד, BNF ומוזיאון פיקאסו, 2016, 29 יורו
דיוקן של מיקל ברסלו כאמן פריאטל, גאלימארד/אוסף למברט אביניון, 37 יורו
מיקל ברסלו, מפה עולמית, קרן מאכט, 2002
תמונה ראשית: 1994_L’Alatxa_30x23,5cm_©מיקל ברסלו_צילום_אנדרה-מורין_אוסף האמן