סגנון חיים, איך לאמץ אותו? איך להגדיר אותו מבלי לסגור אותו, להקיף אותו בקטגוריות, ערכים או קלישאות שמקפיאים אותו? זה יהיה לגרום לו לאבד את סיבת קיומו, שהיא להיות בחיים, בדרך של הסכמה להתפתחות. כמו שאמר מונטיין: «אני לא מצייר את ה-being, אני מצייר את המעבר»
לחפש סגנון חיים, בסגנון הים התיכון, אינו דרך להתחבר עם ההפניות העתיקות של האנתרופולוגיה הים-תיכונית: הכבוד, השנ"צ, הנישואין הקרובים, המחשמיזם, הגבריות… הלימודים הים-תיכוניים[1] עשו את דרכם מאז וידעו להתעלות על מושגים או קטגוריות שהוצבו מחוץ לזמן ולהיסטוריה. אלו הן מסלולי חיים שמקנים משמעות היום, הם בורחים מהצורות הקבועות של ידע שמנסות להגדיר אותם, פעם אחת ולתמיד.
כאן מדובר בהזמנה לעקוב אחרי מחשבה חוצה גבולות, בתנועה, בחיפוש אחר סגנון חיים, בסגנון הים התיכון. מחשבה הקשרית המשחקת עם האינטראקציות של ההיסטוריה וסגנונות חיים אחרים, בתחרות, המתחזקים ולעיתים מתמודדים. בזמן הקוסמופוליטיות העות'מאנית, לדוגמה, באיסטנבול/קונסטנטינופול, היה נהוג להניח סגנון אחד מול la franca של סגנון אחר la turca, עם כל הדרגות האפשריות בין השניים.
המצאת היומיום
בואו נצא לחפש את «המצאת היומיום[2]». יש כאן מקור תמיד חי לשאול סגנון חיים, בכלל, וסגנון חיים, בסגנון הים התיכון, בפרט. דרכי האכילה נותנות לנו ביטוי מרהיב לכך. זהו במיוחד המקרה דרך הפצה, שהפכה לגלובלית, של דיאטה ים-תיכונית שההשפעות החיוביות שלה על הבריאות, נגד השמנת יתר במיוחד, הפכו כעת לבהירות. אבל מעבר לדיאטה ים-תיכונית, שהיא רק תווית ברמה הבינלאומית, ישנם מחוות שמתממשות ונפגשות כדי להמציא מטבח, בסגנון הים התיכון, קרוב ככל האפשר למה שמתרחש, בצורה של מעגל קצר, חקלאות אורגנית, טבעית, של חזרה לאדמה, לטבע, שאינה חזרה לאדמה, רשומה בזהות ייחודית, אלא להפך, דרך לשלב אדמה ועולם, אזור כאן וטעמים שהגיעו ממקומות אחרים – כדי לייצר מטבחים, בסגנון הים התיכון, של המאה ה-21. חציית גבולות קולינריים שמעידים כל כך טוב על הקלאנטיקה או הפאנלות, שסופרו כאן על ידי מיאלן זובילאגה.
סגנון חיים, בסגנון הים התיכון, של המאה ה-21 נרקם בהקשר ההיסטורי שהוא שלנו, של שינוי עמוק בעידן, מבחינה אקלימית, שבו האדם הוא גם שחקן ואחראי במלואו: האנתרופוקן. סגנון חיים, בסגנון הים התיכון, אינו פשוט תופעת אופנה, חולפת או אפילו חד פעמית. הוא מתבלט בכך ממה שנקרא lifestyle, שאותו ניתן לשנות בקלות כמו חולצה. סגנון חיים עונה למעשה על צורת שורש, קביעות, ערכים עמוקים שנמצאים, גם אם הם לעולם אינם קבועים, מחוץ לזמן ולהיסטוריה.
מלחמת הסגנונות
כך כאשר ג'ורג' בוש הכריז, במהלך כנס ריו, בשנת 1992, על פיתוח בר קיימא: «ה-American way of life is not negotiable», הוא הדגיש שורש תרבותי וקדימות אסטרטגית אמריקאית. way of life, סגנון חיים שהאחראים הפוליטיים האמריקאים, מג'ורג' בוש אתמול לדונלד טראמפ עוד יותר היום, מוכנים להגן עליו בכל מחיר בשם הערכים שלהם, ללא קשר להשפעה שזה עשוי להיות על ההתחממות הגלובלית ועל עתיד כדור הארץ שלנו. יש כאן תהודה פוליטית עמוקה הקשורה לשאלה של בחירה, כבוד או הגנה על סגנון חיים.
מלחמת סגנונות מתרחשת בעידן שלנו, וזה יהיה חכם לא להמעיט בערך היקף הדיונים, הקרבות הללו. זה נוגע גם לתחום הסימבולי, לעולם הערכים וגם לתחום הכלכלי, להגנה על מודל צריכה וייצור ברמה הבינלאומית. מלחמת סגנונות במיוחד בין American way of life, Chinese way of life או Islamic way of life, כדי לחזור ללוגיקות של אימפריה או צורות טרנס-לאומיות שיש להן השפעה ברמה הגלובלית.
איך להגדיר את סגנון החיים הזה בסגנון הים התיכון?
סגנון חיים mediterranean way of life, בסגנון הים התיכון, עצמו רב-גוני ומורכב, הוא ללא ספק אלטרנטיבה לעולם כפי שהוא מתקדם, דרך חוצה גבולות שאינה מצייתת ללוגיקה פוליטית של אימפריה, גם אם היא מתייצבת ומתפתחת בתחרות ואפילו בהתנגדות עם סגנונות חיים אחרים. אל נשכח, הסגנון הוא אכן «החותם של האדם על כל דבר», כמו שאמר פול ואלרי…
איך להגדיר את סגנון החיים הזה בסגנון הים התיכון? הוא מתחיל בכך שהוא מתבטא בסיפורים. הים התיכון קיים רק ככל שהוא מסופר. הדמיון שלנו הים-תיכוני מורכב אכן מכל הסיפורים הללו שעושים אותנו מה שאנחנו, מאז האיליאדה והאודיסיאה של הומר, המטמורפוזות של אוויד או אלף לילה ולילה ועד הסיפורים, השירים והרומנים המודרניים שנותנים פנים לים התיכון של המאה ה-21.
סיפורים אלו מרכיבים את הבד של חלומותינו, אך יש גם מוזיקות שמאפשרות לנו לשמוע את העולם אחרת. הן חוצות גבולות ומסתובבות, מצד אחד לשני, מנמל לנמל, מטענים סונוריים שמעמיסים את האזנה שלנו בחומר עדין ורב-גוני ומכניסים אותנו לעולם, לקצב, עשוי מאליאז'ים מוזיקליים.
סיפורים, עולמות סונוריים, אך גם דימויים קולנועיים ודימויים פלסטיים. האם כל זה מצייר סגנון חיים, בסגנון הים התיכון? זה עדיין בקווים מנחים, מדובר בהיסטוריה בתהליך, בחיפוש שאינו מתבטל ואינו מסתיים בנוסחה סופית. היא מוצאת לפחות פנים או דמות במעגל הפתוח על האחר שצייר הים התיכון של המאה ה-21.
קהילה של דימויים יכולה למשל להתהוות במבט של צלמים, יוצרת את עולמה שלה מתוך מסעותיהם. יש כאן חומר חזותי דרכו מתממש סגנון חיים, בסגנון הים התיכון. זו אחת הדרכים לתת לו פנים, למצוא את עצמנו, ממקום למקום, קטעי נוף רגישים או הרפתקאות אנושיות שמרכיבות עולם ומזינות דמיון חזותי מתוך הצילום. דמיון זה יכול להיות גם קולנועי – כל כך הרבה מחוות של סגנון חיים אכן מושפעות מסצנות סרטים שמחיות «מיתולוגיות» ומשנות את הקשר שלנו עם היומיום. בהקשר זה, חותם הקולנוע האמריקאי על אורח חיינו ודפוסי הצריכה שלנו אינו מוטל בספק. האם יש לנו מושג מה עשוי להיוולד, מתוך הקולנוע, או הקולנועים הים-תיכוניים?
התרבות ביומיום, החפצים של כל יום, שולחנות, כיסאות, מנורות, כוסות, צלחות או קומקומים, ברזים או פנסים, מיוצרים למשל על ידי מעצב עכשווי כמו זוהיר בן ג'נט, שסופר כאן על ידי סנא טמזיני, נותנים רעיון למה שמתרקם ויכול להתממש סביב הים התיכון.
לחקור סגנון חיים, בסגנון הים התיכון, זו דרך נכונה ויפה להראות שהים התיכון אינו כוכב מת, שהוא אינו condemned to become a new cimetière marin. הוא מייצר, שוב ושוב, יצירות, משמעות וחיים.
[1] ראו המילון של הים התיכון, בעריכת דיוניגי אלברה, מרילין קריבלו ומוחמד טוזי, אקטס-סוד/MMSH, 2016.
[2] מישל דה סריטו, המצאת היומיום, 10/18, 1980.
«אוליסס או הקונסטלציות», הוצאות לאור le Bec en l’air, 2013, עם שיתוף פעולה ידידותי של פרנק פורצל
תמונה ראשית © פרנק פורצל