בעוד שחגיגת סנט אנטואן השנתית התקיימה זה עתה, ב-13 ביוני, הכנסייה המוקדשת לו בלב איסטנבול מזכירה כמה המקום הזה ייחודי. בתוך ההמולה של העיר, כנסיית סנט אנטואן דה פדובה מציעה דוגמה נדירה לאירוח רוחני משותף. מקום תפילה, ביקור, סקרנות ולעיתים מסירות, היא מושכת כל יום המון רב-דתי שבו מוסלמים, נוצרים וסקרנים פשוטים חיים יחד באווירה מכבדת ומדיטטיבית.
בלב השכונה הישנה של ביוולו, הידועה גם בשם פֶּרָה, על הגדה האירופית של הבוספורוס, מופרדת מהחצי האי ההיסטורי של קונסטנטינופול על ידי קרן הזהב, כנסיית סנט אנטואן דה פדובה ממוקמת באחת האזורים הכי תוססים של העיר איסטנבול. בתקופה העות'מאנית, השכונה אירחה מספר רב של שגרירויות אירופיות, במיוחד לאורך רחוב פֶּרָה הגדול (ששונה לשם İstiklal Caddesi, שמשמעותו "רחוב העצמאות", לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית). בתחילת המאה ה-20, האזור הזה היה הלב של העיר המודרנית. הוא היה ידוע באווירה הקוסמופוליטית והמעודנת שלו, עם הקונסוליות שלו, בתי הספר המפורסמים, הבניינים הבורגניים, הבנקים, המלונות הבינלאומיים, החנויות, התיאטראות, הקולנועים, הקפה, המועדונים והמסעדות שלו.
עד שנות ה-30, השפה המדוברת ביותר בשכונה הזו לא הייתה טורקית, אלא צרפתית, שהייתה בשימוש גם בשמות הרחובות ובשלטי החנויות.
במהלך המאה ה-20, ביוולו חווה ירידה יחסית. לאחר שנות ה-50, חלק גדול מהקהילות הזרות עזב את השכונה, ואפילו את העיר. עם זאת, מאז תחילת שנות ה-90, הושק מהלך שיקום וכמה מהבניינים הישנים שופצו. ה-Istiklal Caddesi הוסבה למעבר להולכי רגל. כיום פועל שם רק "חשמלית נוסטלגית", שתורמת לשחזור האווירה ההיסטורית של השכונה. בנוסף, כאן קיים מורשת דתית מגוונת, הכוללת מספר מרשים של קפלות, כנסיות ומקדשים המייצגים את כל הזרמים הנוצריים שחיו באיסטנבול.
מקום קבלת פנים פתוח כל יום
מנוהל על ידי הפרנציסקנים, סנט אנטואן הוא ללא ספק הידוע והמבוקש ביותר מבין המבנים הללו. הוא קיים מאז המאה ה-18 ונבנה מחדש בסגנון הגותי החדש שלו בתחילת המאה ה-20. בניגוד למקומות נוצריים אחרים בשכונה הזו, שסגורים או נפתחים רק לעיתים רחוקות, הכנסייה נגישה כל יום, משעה 9 בבוקר ועד 8 בערב.
בעת שיטוט ברחוב İstiklal Caddesi, מתפתים לעבור דרך השער הרחב המוביל לחצר גדולה, ולאחר מכן לכנסייה עצמה. הכניסה מהרחוב קלה ואינה מציגה מכשולים משמעותיים. מלבד כמה תיירים בינלאומיים (בעיקר אירופאים, אמריקאים או יפנים) שמבקרים במקום כי הוא "אתר תיירותי", רבים מהמוסלמים הטורקים מגיעים לגלות אותו. עבור חלקם, הביקור הזה הוא רק סוג של הארכה של טיולם ברחוב İstiklal Caddesi.
עם זאת, רוב המוסלמים עושים ביקור הרבה יותר משמעותי. הם עוצרים מול הנרות הדולקים, קוראים את התפילה לסנט אנטואן המוצגת על הקיר, מביטים בפסלים ומביטים בויטראז'ים. חלקם מתעדים את הכנסייה כולה או כמה פרטים בעזרת טלפון נייד. המבקרים מגיעים לעיתים קרובות בקבוצות קטנות או עם משפחות. ניתן לראות גם כמה זוגות הולכים בנתיבים כשהם מחזיקים ידיים.
רוחניות רב-גונית במסגרת סנסורית חזקה
סנט אנטואן מקבל המון רב-דתי ואת המנהגים השונים שלו. הקתולים נראים כמיעוט, לעומת אלפי המוסלמים הסונים שחוצים את סף הכנסייה כל יום, אליהם מצטרפים האלבאים והיוונים-אורתודוקסים. כי המרחב הזה פתוח לכולם. כאן, אנשים יכולים לטייל ולגלות את המגוון הדתי בצורה קרובה. הארכיטקטורה הגותית המרשימה של המרחב הפנימי, עם הקמרונות הגבוהים שלו, שטופה באור הויטראז'ים. ריח הקטורת והשעווה, השקט המכובד השורר בנאפים הגדולים ובמרחב המרכזי, הפסלים, הציורים, הווטו, הנרות הבוערים בעשרות: הכל תורם לחוויה סנסורית שמעוררת מדיטציה שקטה.
ריטואלים מוסלמים במקלט קתולי
חלק מה"רגילים" כבר מכירים היטב את פנים הכנסייה. לדוגמה, תלמידי בית ספר או עובדים במשרדים עם תיקים עושים עיקוף של כמה דקות, מתרחקים מהזרם של רחוב İstiklal. מדובר במבקרים "קבועים", שהמסלול שלהם מתמקד במנהגים ריטואליים מסוימים הקשורים לבקשות נדר. רואים אותם מתקדמים לעבר הנרות, קונים ומדליקים אותם ללא היסוס. לאחר רגע של התבוננות מול פסל סנט אנטואן או המזבחות, הם מוכנים לחזור להמולה של העיר.
ביקורים אחרים הם ארוכים יותר ומעורבים בריטואלים מורכבים. נשים מוסלמיות, לעיתים קרובות ממעמדות חברתיים צנועים, עשויות להישאר מספר שעות ולבצע מגוון רחב של מחוות ריטואליות, כולל הקפת הכנסייה, טקס טהרה עם מים ממקורות המים, פתיחה וסגירה של הדלתות הקטנות המובילות למזבחות הצדדיים. לפעמים הן מבקשות מהאחים הפרנציסקנים המנהלים את הכנסייה להגן עליהן מפני התקפות של עין רעה או של cin (ג'ינים).
מספר מוסלמים יושבים על הספסלים, ונשארים שם אפילו במהלך חגיגת המיסה. ברגע של הקומוניה, קורה שחלקם מצטרפים לקתולים כדי לקבל את האוסטיה, מה שהחוגגים מנסים להימנע ממנו ככל האפשר. לפעמים אפשר לראות נשים שקוראות בשקט את הקוראן במהלך הטקס. כל ההתנהגויות הללו אינן מבטאות רצון להמיר את הדת. מדובר בחקר של מרחב דתי "אחר" וניסיונות לנצל את המשאבים הסימבוליים שלו, באמצעות השקעה מאמינה שמכפילה את ההפניות ואת השיחים בחיפוש אחר תועלת על-טבעית.
דמות שמעבר לזרמים
הניסים הבין-דתיים המתרחשים בלב איסטנבול אינם ייחודיים. בזכות פעולתם של הפרנציסקנים, סנט אנטואן דה פדובה נראה כמסוגל לעורר מסירות שמעבר לגבולות הזרמים. בין הדוגמאות הרבות, נזכיר את הכנסייה המוקדשת לו בסרייבו, שנבנתה גם היא בתחילת המאה ה-20 בסגנון ארכיטקטוני גותי חדש, ומצוידת באותו כוח משיכה רב-דתי כלפי המאמינים המוסלמים והאורתודוקסים. או את המקדש בלָצ', בצפון אלבניה. שנהרס במהלך הקומוניזם, הבניין נבנה מחדש לאחר סיום המשטר והפך למקום עלייה לרגל חשוב, שבו המון צבעוני, עם נוכחות משמעותית של מוסלמים סונים ובקטאשי, מתאסף.
תמונה ראשית: מספר מוסלמים יושבים על הספסלים, ונשארים שם אפילו במהלך חגיגת המיסה © דיאוניגי אלברא