התערוכה האישית של קטיה קמלי, והצל תיעלם בשמש, מציעה טבילה פואטית וחושית בעולם של השיר הסופי שיר הציפורים. דרך התקנות, סרטים וקרמיקות, האמנית מעורבת את הצופה בחיפוש יזמי, שבו מתערבבות תרבויות ודמיונות.
קטיה קמלי, אמנית צרפתית-אלג'יראית שנולדה בשנת 1973 בקלרמון-פראן, רואה את עצמה כ"מתרגמת" של צורות ומשמעויות בין תרבויות.
בוגרת האקול נציונל דה בו-ארט דה בורז' והקולז'-אינביזיבל במרסיי, עבודתה מתבססת על חקר מעמיק של עובדות היסטוריות ותרבותיות. גישה זו משתלבת באופן מושלם בפרויקט החקירה הרוחנית שהיא מציעה כאן, בהשראת השיר הפרסי המפורסם שנכתב בשנת 1177 על ידי פריד א-דין עטר, המתאר את המסע היוזם של ציפורים המנחות על ידי הינשוף, בחיפוש אחר הישות העליונה, הסימורג', סמל האמת והאחדות.
תערוכה סימן של אירוח ושיתוף
בתערוכה הזו, כל יצירה הופכת לפרק בסיפור נצחי. ההתקנות מזכירות חאימות, אותן אוהלים במדבר, המסמלות אירוח ושיתוף. הבחירה הפורמלית הזו מזמינה את המבקר להיכנס לחלל שבו המילה ודימוי משתלבים, יוצרים חוויה חודרת. האקוורלים של קטיה קמלי המפזרים את המסלול יוצרים גלריה של פורטרטים של הדמויות מהסיפור: ציפור שיר, תרנגולת, טווס, עיט, או אפילו חסידה, משויכות לדמויות המייצגות את הדילמות והשאיפות של החיפוש הרוחני. יצירות אלו רוטטות משקפות את הספקות והמרץ של הדמויות, תוך כדי הדגשת העושר של הסיפורים המזינים את העבודה הפלסטית של האמנית.
אלמנט נוסף בולט בתערוכה הוא נוכחות הציפורים מקרמיקה, פסלים קוליים אמיתיים. בפרדוקס פורה, השתיקה המוחלטת שלהם מזכירה את ההיבט המוזיקלי של עבודתו של עטר ומזכירה את השינויים הפנימיים שכל מסע יוזם כולל. דרך צורות אלו, האמנית שואלת על הזיכרון, התרבות והזהות, תוך כדי הצעת מרחב של רפלקציה על הקשר שלנו עם האחר ועם עצמנו.
בלב התערוכה, הסרט שיר הציפורים, וריאציות, שצולם באחוזה המרהיבה של ריול, גן הים התיכון, מציע חוויה קולנועית חודרת. משלב סיפורים, כוריאוגרפיות ונופים מנטליים, הסרט הזה חוקר את מעבר הזמן והניסיונות, תוך כדי גילוי העומק של הסיפורים המסופרים. דרך זה, קמלי מזמינה אותנו לקרוא מחדש את הסיפור, שבו כל דימוי הופך למטפורה של קיומנו.
סרט זה הוצג בשנה שעברה בפריז, בגלריה 110 ורוניק ריפל במסגרת התערוכה האישית שירי האדמה. באותה שנה, קטיה קמלי הייתה האמנית הראשונה שהוזמנה על ידי מרכז פומפידו ליצור יצירה מתוך הקרן הפוטוגרפית של פייר בורדיו, מיד לאחר רכישתה. הזמנה זו שכותרתה החקירה של בורדיו, ההד של הדימויים, השתלבה בקו של הרומן האלג'יראי (שהוצג בין היתר ב-FRAC PACA במרסיי בשנת 2021), שנחשב כסרט בשלושה פרקים המאיר בצורה רגשית את הקשרים המורכבים של אומה עם ההיסטוריה שלה ואת תפקיד הדימויים בבניית הרומן הלאומי שלה ובארכיטיפים שלה.
האור כגילוי אמיתי
כך, הגישה של קטיה קמלי שואלת על הזיכרון הקולקטיבי, הייצוגים ההיסטוריים והאתגרים של הפוסט-קולוניאליות. עבודתה, רחוקה מלהיות רק אילוסטרטיבית, הופכת למרחב של חילופי דעות ואחריות, שבו השתיקות והפערים פותחים את הדרך להבנה חדשה של העולם.
בתערוכה החדשה הזו, האור אינו רק תפאורה פשוטה, אלא גילוי אמיתי, הממיר את הצל לאפשרות, ומאפשר לכל יצירה להפוך למעבר לעולם אחר, דיאלוג חי בין זמניות וגיאוגרפיות שונות.
קטיה קמלי הציגה את האמנות שלה במספר רב של גלריות ופסטיבלים בינלאומיים, כולל במפגשים הפוטוגרפיים של במקו, בביאנלה של דקר, ובזמן האחרון גם בגרדה'יה באיטליה או במוזיאון הלאומי החדש של מונקו.
התערוכה מתקיימת הפעם במרכז לאמנות עכשווית של שאטוורט, מקום שמבקש להיות צומת בין אמנות, נוף וזיכרון. המסגרת הטבעית והפואטית הזו מתאימה באופן מושלם לגישה של האמנית, המייצרת קשרים בין הסיפורים שמאכלסים אותנו. הרבה יותר מתערוכה פשוטה, והצל תיעלם בשמש היא הזמנה להתבוננות פנימית, לגילוי ולמפגש.
קטיה קמלי מעודדת אותנו לחקור את הסיפורים שמעצבם את זהויותינו ולהתפתח ליופי של המגוון התרבותי. כאשר אנו חוצים את סף התערוכה הזו, המבקר מוזמן לחוויה שבה האמנות הופכת למראה של האנושות המשותפת שלנו.
אל תפספסו את ההזדמנות לטבול בעולם שבו כל צל הוא הבטחה של אור!
מ-6 ביולי עד 30 בנובמבר 2025 במרכז לאמנות עכשווית של שאטוורט
תמונה ראשית: הינשוף הגדול, 2022, פסל סוני מקרמיקה © DR
מייסדת המכון לתרבויות האסלאם בפריז, ורוניק ריפל גם ניהלה את המכון הצרפתי של אלכסנדריה לפני שהקדישה את עצמה לאוצרות תערוכות ולפרויקטים אמנותיים בין אירופה, המזרח התיכון והיבשת האפריקאית. היא מחברת המאמר Islamania (Beaux Arts Éditions) שחוקר את ההיסטוריה של האמנות מנקודת מבט שאינה מרכזית-מערבית.