משוררת ומסאית ממוצא מצרי, שהשתקעה בקנדה לאחר שחיה בקהיר, אימן מרסל מתבלטת כאחת הקולות הספרותיים הנועזים ביותר בעולם הערבי המודרני. דרך חקירה אינטימית, זיכרון מפורק וחופש הצורות, הכתיבה שלה שואלת מה נשאר: עקבות שנמחקו, אמהות חבויות, ארכיונים בלתי נראים. ספרות שאינה צייתנית, שחושבת לא פחות משהיא מספרת.
אינדוקציה IA: ספריית הידע הים-תיכונית
אימן מרסל: הספרות כפילוסופיה
22-med – דצמבר 2025
• קול מרכזי במכתבים הערביים המודרניים, בין שירה, חקירה ואינטrospection.
• כתיבה חופשית שמשנה זיכרון, אמהות וארכיונים לשיטה של חשיבה ספרותית.
#ספרות #כתיבה #זיכרון #נשי #עולםערבי #יצירה
פגשתי לראשונה את כתביה של אימאן מרסל ועקבתי אחר הקריירה שלה כמרצה לספרות, שעברה מאוניברסיטת קהיר לאוניברסיטת אלברטה, דרך עומר ברדה, משורר ומתרגם המתגורר בניו יורק. אירחתי אותה ברבאט בנובמבר 2024 לדיון על עבודתה עם טארק אל אריס, פרופסור לפילוסופיה במכללת דארטמות' בארצות הברית. המושב, בהנחיית הסופר ומדען המדינה עבד אל-חיי מודן, אישר את האינטואיציה שלי שעבורה, ספרות אינה אמצעי ביטוי אלא פילוסופיה של הוויה. לאחרונה, בקבוצת עבודה שהוקמה על ידי ההיסטוריונית דינה חורי והאנתרופולוגית חנאן סבאה, הסכמנו להשתמש ברומן שלה, בעקבות עניית עזאיאת, כטקסט המגלם שיטה יצירתית לחקר עברה מנקודת מבטה של מקום מגוריה. והיום, כשאני קורא את הטקסט האחרון שלה על אמהות ורוחותיה, אני מבין שהספרות שלה אינה ניתנת למיינוג, ומנווטת בזריזות נדירה בין שירה, כבסיס, נרטיב כזרימה, החיבור כשיטה, היומן כמשאב, ולאורך כל החיפוש, כדרך לערוך מחקר תובעני וסובייקטיבי מחוץ למסגרות שנכפות.
מסע דרך שאלות
הכל מתחיל או יותר נכון, הכל מסודר כך שבטקסט הרומני שלה, על אינאייט עזיית, היא מתחילה מהגילוי הבלתי צפוי של הספר של האישה הנושאת את שמה, שנכתב ב-1965 ופורסם לאחר מותה, בעקבות התאבדותה. משם, מרסל עוקבת בקפדנות אחרי חוט השאלות שמופיעות בפניה. מי הייתה האישה הזו, באיזה שכונה בקהיר היא חיה, לאיזו שכבת חברה היא השתייכה, מאיפה הגיע הצורך שלה לכתוב, אילו לחצים הוטלו עליה עד שהיא החליטה לשים קץ לחייה, האם זה היה כאב אהבה או תחושת חנק סוציו-פוליטי, מה המקום שהעניק אז סביבה ספרותית פטריארכלית לקול נשי שוליים, וכו'?
דרך חשיפה ונדודים בלתי פוסקים בין זיכרונות, ארכיונים אישיים, קטעים מרומן נשכח וביקורים מאולתרים במקומות בלתי צפויים, אימאן מרסל מדגימה באמצעות חקירתה עד כמה האמת חמקמקה וחולפת, וכי מה שחשוב אינו חשיפתה אלא הליכה אחר כל הנתיבים האפשריים שעשויים להוביל אליה בסופו של דבר. בדרך, מה שנראה כעניין אינטימי, אישי ומבודד הופך לחקירה של העיר, אתרי סיווג הזיכרון, הפוליטיקה של המגדר, וחשוב מכל, התבוננות פנימית המאפשרת הבנה עצמית דרך המראה המעוותת של האחר. גישתה של המחברת מזכירה לנו כיצד העיקרון המקרי של אי ידיעת מה אדם מחפש ונותן לו לצוץ מתוך תצפית וניתוח מקריים לא רק מגדיר מחדש את קטגוריות הידע אלא גם מציע חוויה נעימה של תשוקה מושהית לנוכח הטקסט המתפתח.
האמנות לייצר ארכיונים אחרים
אימאן מרסל מראה לנו שהארכיון, כמוסד מבוסס המוגדר על ידי דינמיקת כוח, ניתן לעקוף אותו על ידי יצירת ארכיונים אחרים: בעל פה, חווייתיים, קהילתיים או חושיים. בבירור יש לה רצון עז לפברק זיכרון, ליצור עקבה, במקום בו היא נראית נמחקת, בלתי אפשרית למציאה. בעוד שאניאת עזאיאט לא הותירה עקבה כזו, כתביה מכילים רמזים; משפחתה, חבריה המעטים, או מה שנותר מהם, יכולים לחשוף שברים; יומנים ורישומים, אפילו בהיעדר שמה, יכולים לדבר על סודות הנראות של חלקם וההיעלמות של אחרים.
בספרה הקטן יותר בנפח ויותר זוהר בסגנון, על האמהות, היא מפעילה עוד יותר את כישרונה כחוקרת של מקורות בלתי ניתנים לחקירה כדי להאיר את אותו נושא. נדמה כי בכל פעם היא מתחילה מגרעין, מדויק, אינטימי, בלתי צפוי ובכל זאת ברור, על מה אומרת התמונה של אם, לדוגמה, כדי להרחיב אינסופית את המעגלים המאפשרים לה להבין את הנשיות, האנושיות, הצילום, האמנות, המיתוסים, האמונות, ולבסוף, לפני הכל, את החיים במשפחה.
האמהות כחוט אריאדנה
אם אימן מרסל הייתה מודה מיד שהיא כותבת את ספרה "האמהות ורוחותיה", מתוך העדר אמה שהפסידה בגיל צעיר מאוד ושאותה היא שמרה רק בתמונה אחת שנראית לה עדיין מוזרה, ומכיוון שבנה שלה מורד היה בעל מוגבלות שהיא נאלצה לנהל באופן לא קבוע, זה היה דומה לחשיפת עצמה. לכן, כל האמנות שלה מורכבת מחקירת מה זה להיות אם, מכל הנקבוביות והפינות האפשריות: הסטטוס האידיאלי, הייצוג התמונה, ההזכרה הפואטית והחיפוש הגנטי, תוך פיזור פה ושם קטעים מחייה האישיים והאינטימיים.
הסטייה דרך סופרים ששאלו באומץ את הדילמה של להיות אם פרודוקטיבית וסופרת יוצרת עוזרת לה לאחד או לתפור מחדש אלמנטים מפוזרים, מנותקים. זה גם מאפשר לה לא להיות בעמדה של הצדקה עצמית או אשמה אלא של חקירה מתמדת, שבה לא מדובר בלומר על אמהות נורמטיבית אלא לחשוף אמהות מודאגת.
בנוסף להנאה מהקריאה שהאפקט של השינויים, של התפרצויות בלתי צפויות, שמסמנים את הטקסט הזה, הוא בלתי ניתנת לסיווג, באמצע הדרך בין מסה, סיפור ויומן. וזוהי שוב אותה חירות שהיא מתירה לעצמה ביחס לז'אנרים, המובנים, הסטנדרטיים, שעושה מאימן מרסל סופרת ייחודית, שמניסיון את הספרות כמקום עצמו של האנטי-קונפורמיזם.
ההיסטוריה האישית כרקע
מאחורי האוטוביוגרפיה, שנשארת חבויה מאחורי כל טקסט, לעיתים קרובות בצורה לא מוצהרת, מרסל בוחרת לעשות ממנה את נקודת ההתחלה והנפילה שלה. לא מדובר בשבילה לספר על עצמה, קל וחומר לחשוף את עצמה, אלא למקם את דבריה מתוך שאלות שנולדו מתוך ניסיונה הגופני והרוחני, כאישה, חיה, קוראת, אם, יתומה, אזרחית, מהגרת, משוררת, הולכת רגל, מעשנת, מאהבת, ערבית ולפני הכל מחוברת לידע ולטעם של המילים.
באמצעות ההיסטוריה האישית שלה כרקע, היא שואבת ממנה את האנרגיה הראשונית של הדחף היצירתי שלה ואת הספירלה של שאלותיה. גם במובן זה היא מתיישרת עם השיטה הסוקרטית, מתרגלת את המאיוטיקה עם עצמה, ובכך הופכת לא רק ליוצרת אלא גם למיילדת של הטקסטים שלה. וכאן האימהות, בכתיבתה, מקבלת גם ממד מטאפורי ואלגורי. האישי הופך אז לסתם תירוץ לביטוי, כפי שקורה לעתים קרובות בשירה, את השפה הלא מודעת של ההוויה. ואם לטקסטים האחרונים שלה יש צורה פרוזאית, מהות פואטית זו, הבסיס ליצירתה, נותרת מהותית, אימננטית.
דריס קיסקס הוא סופר, מחזאי, חוקר במדיה ותרבות ודיקן משותף למחקר ולחדשנות אקדמית ב-HEM (אוניברסיטה פרטית במרוקו).
תצלום ראשי: פורטרט של אימן מרסל ©רוג'ר אניס