ברגע שבאומות המאוחדות, יוזמה צרפתית-סעודית מכניסה לסדר היום הבינלאומי את ההכרה במדינת פלסטין, מתברר כי נגיעות של בהירות, אפילו לפני אלו של הפוליטיקאים, יכולות לצוץ מתוך השירה והספרות. מה אומרות לנו שלוש יצירות חדשות שכתבו סופרים מרוקאים ועוסקות בפלסטין בדרכים שונות?
Index IA : ספריית הידע הים-תיכונית
מה יכולה הספרות כאשר פלסטין אינה יכולה?
22-med – ספטמבר 2025
• מול חוסר האונים הפוליטי, הספרות הופכת לנשק Fragile אך חיוני לפלסטין.
• שלושה סופרים מרוקאים מהדהדים, כל אחד בדרכו, את הקולות המדוכאים מעזה.
#פלסטין #ספרות #שירה #זיכרון #ים-תיכון
"מה תועלתם של המשוררים בזמנים של מצוקה?". בציטוט המשורר הגרמני פרידריך הולדרלין, לאחר מלחמת העולם השנייה, פטריק שאמוואה אומר שהוא כותב את המאמר האחרון שלו מה יכולה הספרות כאשר היא אינה יכולה? (Seuil Libelle, 2025), כדי לשאול את תועלתה או ליתר דיוק להצהיר על חוסר התועלת הנדרשת שלה. בטקסט, שנכתב בקטעים רגישים (סנטימנטק), הסופר המרטן-יקאי מתייחס, מתוך השואה, לתיאודור אדורנו, שאמר מצידו כי "אי אפשר להתנהג כאילו כלום לא קורה".
<pבמהלך ההיסטורי-ספרותי שלו, מהולדרלין לגליסנט, מקפקא לגבריאל גארסיה מרקז, מבלי לשכוח את האגדות והמשוררים הרבים של עמים נשכחים, הוא מנסה להצביע לנו, בהד לאכזריות הנוכחית, במזרח התיכון ובמקומות אחרים, על הדחיפות להבין מה יכולה הספרות להציל אותנו. לא מהמוות ולא מהאימה, זה ברור. אלא מהאשליה של אוניברסליות כוללת, מהסיפור הגדול המערבי-מרכזי. כמו כן, הוא מצביע על חוסר היכולת שלנו לתפוס את המגוון המדהים של "תפיסות פואטיות" ו"סיפורים נרטיביים" שעוזרים לתקן את ה"כל-עולם" בקשרים בלתי צפויים.מול חוסר האונים הפלסטיני
נצמצם את המסגרת על פלסטין. שנתיים לאחר ההתקפה הטראומטית על אזרחים ישראלים, יש יותר ויותר הסכמה שהתגובה שגרמה להרס כמעט מוחלט של רצועת עזה, למותם של עשרות אלפי פלסטינים ולרעב של אוכלוסייה מוקפת הייתה לא רק לא פרופורציונלית, אלא גם פשעית. בדרך, הטרגדיה הזו חושפת את התבוסה הבלתי צפויה של הערכים האוניברסליים, עד כדי כך שהכחשה וחוסר האונים מול הבלתי ניתן לתיאור הם מפחידים.
מה יכולה, אם כן, הספרות מול כל זה, מול מחיקת חיים שהופצצו לפי אספקת נשק אינסופית, מול האנושיות והחייתיות של תושבים חסרי מוצא, כהקדמה להשמדה או גירוש רצוי? שלוש פרסומים של סופרים מרוקאים נראו לי מנסים, כל אחד בדרכו, לומר בצניעות, בהד לשאמואה, "עכשיו כשאנחנו רואים, יודעים, קוראים, שאנחנו כולם אחראים על מעשינו וחוסר מעשינו, אנו אומרים, כן, הספרות יכולה לעשות משהו". היא יכולה, במקום למכור לנו שוב את אותו דיבור שקרי אוניברסלי, לעזור לנו לראות באיזו חן יכולים בני האדם "לגוון" וכך לומר את נשמתם הבלתי ניתנת להפחתה מתוך מקומות חייהם ודרכי התקווה הקטנות שלהם.
לאעבי ועשרים ושש הקולות מעזה
באנתולוגיה של השירה הגזאית של היום (Points, 2025), העשרים ושישה טקסטים שנאספו על ידי הסופר המרוקאי יסין אדנאן ותרגמו עבדללטיף לאעבי, מוצגים לנו כהדיים מדהימים של האינטואיציה של איימי סזייר, כי "השירים משמשים כנשק ניסי המסוגל להרוג את נגיף השנאה ולערער את פולחן הכוח". בהקדמה שלו, לאעבי מצטט את השורות של המשורר הפלסטיני הצעיר, מרואן מעקול, שהפכו לאיקוניים, שחוזרים על עצמם ברשתות החברתיות:
כדי לכתוב שירה
שלא תהיה פוליטית
עליי להקשיב לציפורים
ואם אני רוצה להקשיב לציפורים
צריך שהרעש של המפציץ ייפסק.
מסרב לכל סוג של ניתוח שהוא מכנה "פיקטיבי", לאעבי מתכוון ומחיל על הקוראים של המשוררים הללו, בלתי נראים, מדברים מתוך פנימיות, מתוך תבנית חרוכה, את ההוראה הבאה שהם כופים עלינו: "שתקו. תנו לנו לדבר". המשורר המרוקאי מזמין אותנו לקרוא אותם בחולשתם המדהימה ובעוצמתם הבלתי נמדדת. מאחורי רצונו לתת לקולותיהם להתפרץ כמו הוצאות אנושיות נואשות, הוא נותן לנו לראות אחרת את המקום הזה "הנטוש של האלים והאנשים" ואת שיריהם כצורת ההתנגדות האחרונה נגד המוות. דרך היופי ועוצמת המילים שלהם, הם מוכיחים את צדקת הרעיון הזה שמאוד יקר לו: "עם לא יכול לנצח את מדכא שלו אלא אם הוא עליון עליו, מוסרית".
בנזין וההיסטוריה של דיווח נגד
הסופר הצרפתי-מרוקאי, ראשיד בנזין, שעבר מאיסלאמולוגיה לפיקציה כדי לדבר אחרת על היבשת האנושית הזו (המוסלמים) שהמערב מסתכל עליה לעיתים קרובות מלמעלה, הפך במשך כמה שנים למעריץ של טקסטים קצרים, המתמקדים בתופעה או בדמות, כדי לתרגם ללא עיכובים את הפערים בייצוג שיש למלא. ברומן האחרון שלו, שמזכיר יותר נובלה, האיש שקרא ספרים (ג'וליארד, 2025), ז'וליאן דסמאנג', צלם צעיר שיצא לדיווח בעזה לפני 2014, כדי לתפוס את התמונה שתעשה רושם, מתהלך בין הסמטאות, ההריסות, הכאוס שסביבו, ומסיים ליפול ליד בית הקפה של חאפז, על סוחר ספרים זקן, נביל אל-ג'אבר, עם צרפתית מושלמת וסבלנות מפתיעה.
באמצעות תכסיס נרטיבי זה, שבו במקום לצלם, העיתונאי הופך למקבל של סיפור בלתי צפוי, הסופר מוצא את הדרך הבלתי ישירה לספר דרך המסלול האישי והמשפחתי של אדם אחד, את פלסטין מאז 1948, הגירוש, הכלא, חיפה, הארגון לשחרור פלסטין, האפרטהייד, אונר"א, הלימודים במצרים, הכלא בישראל, אך גם את הספרים שנאספו סביב, מפוענחים במבט: הוגו, המלט, דרוויש, ז'נה ועוד רבים. האפילוג של הספר מלמד אותנו כי, לאחר שחזר לאחר עשר שנים, בעזה הרוסה, הסוחר ספרים, כמו כל עקבות המקומות שהכיר, ביקר או לקח את הזמן להעריך, היה בלתי ניתן למציאה. כאילו בנזין מנסה באמצעות זיכרון זה, שנבנה עם רגישות מסוימת, לעשות את המלאי של מה שהאסון לא יכול היה למחוק, האהבה לספרים מלאים בחיים. הסיפור הפרבולי הזה התקבל, בשקט המרעיש של אנשי ספרות דוברי צרפתית, כתזכורת מדהימה למציאות.
החלומות העיקשים של קביר מוסטפא עמי
מול הרצון לתת את הדיבור לנתינים או לעקוף את האפשרות להוציא סיפור מההריסות, הסופר המרוקאי-אלג'ירי, קביר מוסטפא עמי, בוחר כדי לומר בדרכו את הכאב מול הטרגדיה הפלסטינית, את הקול החכם עוד יותר של השירה הלירית. כבר ב-2021, הוא פרסם אלגיה מטרידה, בשם האיש הזקן, שתורגמה מאז לשבע שפות. נואש להיאחז בתקווה, הוא כותב שם: "נשבעתי / לבנות / על פני הנעדרים ... / את הנשמה העיקשת של ילד ... / שמים שקטים ואחאים על כתפיו".
והנה הוא חוזר עם שיר קצר עוד יותר, שפורסם במקביל בערבית ובצרפתית, צייר לי פלסטין מאושרת (אל מנאר, 2025). במרץ אוטופי, בו זמנית חלומי ועוקצני, נוגע ומכובד, עיקש להיאחז בחיים ונחוש להחזיק באתיקה אנושית, הסופר מתאר את עצמו בתיאור רגיל של ה(לא) אפשרי.
"צייר לי פלסטין
עם חקלאים בשדות
ואנשים שמתפרעים באוטובוסים
בשעות העומס".
דריס קסיקס הוא סופר, מחזאי, חוקר בתחום התקשורת והתרבות
וסגן דיקן למחקר ולחדשנות אקדמית ב-HEM
(אוניברסיטה פרטית במרוקו).
תמונה ראשית: ©אחמד-ארדיטי-פיקסביי