לגור על הסף: בעקבות רידה דיב

דרך המופעים שלו, רידה דיב, אמן צרפתי-תוניסאי, טווה גיאוגרפיה רגישה שבה אירופה מתחברת למגרב וכל גבול הופך לחוויה חיה. יצירתו אינה מופיעה כהצגה: היא נבחנת בצעד, באיטיות, בהתעקשות של גוף שהופך לזיכרון ולעמידה נגד. לגור על הסף, עבורו, זה לקרוע ולתפור בו זמנית, להוציא לאור את מה שההיסטוריה מוחקת ולתת קול לנעדרים.

אינדוקציה: ספריית הידע הים-תיכונית
לגור על הסף: בעקבות רידה דיב
סנא טמזיני - 22-med - 8 בספטמבר 2025 - פריז, סוסה, מרדין, גבול יוון-טורקיה, סוריה, מגרב, אירופה
רידה דיב, אבן ח'לדון
#אמנות #גבול #הגירה #הליכה #עמידה נגד #ים-תיכון
האמן הצרפתי-תוניסאי רידה דיב חוקר את הגבולות דרך מופעי הליכה המחברים בין אירופה, המגרב והמזרח התיכון.
פרויקטים שלו Ex-tracés (פריז–מרדין), Conjuring the Threshold (גבול יוון-טורקיה) ו-Hor-I-zons (פריז–סוסה) הופכים את הגוף לזיכרון ולארכיון חי.
ההליכה נתפסת כמעשה של עמידה נגד השכחה, כתיבה רגישה של עקבות בלתי נראות שהשאירו ההגירות והגירושים.
באמצעות מגורים על הספים, האמן מגנה את האלימות של הגבולות ואת החרמת הזכות לנוע בחופשיות.
הפרקטיקה שלו מגלמת פוליטיקה של איטיות ועושה מהגוף ידע מגולל, נושא היסטוריה וזיכרון קולקטיבי.

*« ההיסטוריה, במציאות שלה, היא מידע על החברה האנושית, כפי שהיא. היא מכירה לנו את האירועים הפוליטיים, במיוחד את אלה הקשורים להתרחקות ולהתקנה, לישיבה או לנודדות. »
אבן ח'לדון, אל-מוקדימה

ישנם אמנים שמעבירים את הקווים; ואחרים שעליהם הם הולכים. רידה דיב, הוא, נראה כאילו הוא מגרש אותם. דרך המופעים שלו Conjuring the Threshold, Ex-tracés וHor-I-zons, דקדוק גופני של חצייה מתפרס. רחוק מאמנות מופלאה, ההליכות הללו מעוררות גוף שחוצה: גוף שאינו רק של האמן, אלא גוף-זיכרון, גוף-גבול, גוף שבכל צעד חופר את הסדימנטים של היסטוריה קולקטיבית.

הליכה, עבור דיב, היא להעלות את השכבות הבלתי נראות של עולם במשבר. זה להפעיל סוג של רואה פנימי, לא דרך המבט הישיר של הצלם או הצייר, אלא דרך ההרס האיטי של האדמה מתחת לרגליים.

ברגע שהוא מניח את רגלו על קו חלוקה, האמן אינו חוצה: הוא גר על הסף. הוא קורע אותו ותופר אותו בו זמנית.

Ex-tracés: מההליכה כפלימפססט

הפרויקט Ex-tracés (פריז–מרדין) הוא חצייה של 5,232 ק"מ, בין הלב האירופי לגבולות סוריה. קו גיאוגרפי, בוודאי, אבל גם קו היסטורי, פוליטי, רגשי. השם עצמו מקצר את הכוונה: מדובר בעבודה של חפירה, של חיפוש, של מה שנמחק ובכל זאת נמשך.

ההליכה הזו אינה פשוטה; היא הופכת לכתיבה מופיעה על קלף אספלט. בכל צעד, קטעי סיפורים צצים, של פליטים, מהגרים, נודדים, שורדים. גוף האמן הופך למעקב זיכרונות. הוא אינו מייצר ארכיון: הוא הארכיון המגולל.

זהו פלימפססט של הנראה, שבו העבר אינו מאחור, אלא מתחת לרגלינו. שם, היכן שהנוף נראה נייטרלי, דרך, שדה, גבול, דיב חושף את האלימות של ההסתרות. רגליו קוראות היכן שעינינו שוכחות.

זו הליכה נגד השכחה.

הסף המגונה: טקס, סף ועמידה נגד

עם Conjuring the Threshold, הפרויקט מתמצק, מסמל, מתדרדר. בגבול יוון-טורקיה, האמן מציב טקס. אבל זה אינו תיאטרון, ולא שחזור. אלא מעשה קסם לאחור, מגונה בשני מובנים: גם טקס מגן וגם קריאה לרוחות.

הסף אינו רק מקום. הוא הופך לישות. וצריך לקרוא לישות הזו, לחצות אותה, לפעמים לחבק אותה, לעיתים לדחות אותה. בטקס הזה, האמן מזמין את הנוכחות הנעדרות, את הנעדרים מהגבולות, את האנונימיים מהקברים ללא שמות.

ואז, יש את הסצנה כמעט האבסורדית הזו, שסיפר האמן בצחוק במהלך השיחה שלנו, מעורבת בנכונות. במהלך חצייתו של גשר הגבול בין יוון לטורקיה, מאה מטרים קטנים בלבד, חסרי ערך מול אלפי הקילומטרים שנחצו ברגל, החיילים מנעו ממנו ללכת. אין הולכי רגל כאן, הם קבעו. הגוף, פתאום, הופך ללא לגיטימי. לא האיטיות שלו מפריעה, אלא הריבונות שלו. לאחר מספר ניסיונות, השומרים נשארים נוקשים: עליו לחצות ברכב. אז הם עוצרים רכב שעובר, מכניסים אותו. הסצנה הופכת לבורלסקית אבל זה הבורלסקי של עולם שבו אי אפשר לחצות סף ברגל, אלא רק להיות מועבר, כלוא בתוך קופסה עם מנוע.

פרט זה, רחוק מלהיות אנקדוטי, חושף את כל האלימות של פוליטיקת ההעברה ללא גוף. הצעד, מחווה בסיסית, אלמנטרית, ארכאית, הופך לסוברסיבי. חצייה ברגל אינה עוד זכות. הסף נגזל. זה כבר לא הגוף שנע, אלא גוף שהוזז, מנוטרל, נתון.

התמונה, כאן גופנית, הופכת להיות המקום של הרכבה דיאלקטית. בין לבין, “לא כאן ולא שם”, שבו ההיסטוריה מתוחה, נקשרת ומתרקמת. אין מדובר בהצגת הגבול, אלא בהפיכתו לרגיש בדרכים אחרות. דרך האיטיות. דרך תשומת הלב. דרך הקריעה.

המופע הופך לתפילה, לקסמים, לצעקה שקטה. והסף, במה שבה הנראה, מה שמונע הליכה, מה שמכחיש את הזכות לגישה, מתגלה. בתיאטרון של המציאות, זו הזכות עצמה להתקיים בתנועה שמתנדנדת.

Hor-I-zons: מצפון לדרום, החזרה למקום הלידה

עם Hor-I-zons (פריז–סוסה), ההליכה מתעקלת. היא חוזרת למקורות, לתוניסיה. אבל החזרה הזו אינה התכנסות: היא פתיחה. המילה “אופק” נכתבת כאן כמו התפוצצות: Hor-I-zons, ה“מחוץ” של ה“אני” המרובה, ה“צלילים” מהדהדים מעבר לשפות.

במופע הזה, גוף האמן הופך למעביר תרבויות. הוא הולך מפריז לסוסה, אבל הוא חוצה בעיקר מפת פנימית עשויה מהשתרשויות, זיכרונות מפורקים, נופים רגשיים. יש, בחצייה הזו, משהו של עלייה לרגל ללא דוגמה. הליכה שאינה מחפשת גאולה, אלא הקשבה.

כאן שוב, הנראה אינו מה שניתן, אלא מה שנבנה; מה שמתנגד לשכחה על ידי שינוי מתמיד. הגוף הופך לתמונה, לא קפואה, אלא נעה, מופרעת על ידי נשימת ההיסטוריה.

פוליטיקה של איטיות

חשוב להדגיש את הזמן של המופעים הללו. האיטיות כאן היא אסטרטגית. היא מסרבת לקצב המוכתב של הדחיפות התקשורתיות, של ההנחיות לתגובה. ההליכה, בזמן האורגני שלה, מחדש את הדרך שבה אנו תופסים.

זה לא מקרה שרידה דיב בוחר ללכת. בהליכה יש מודל של עמידה נגד שמזכיר את העליות לרגל העתיקות, את ההליכות של גנדי, את התהלוכות השקטות. ללכת, זה להצהיר שהגוף חושב, שהתנועה היא זיכרון, שכל צעד הוא מעשה.

סביר להניח שהיינו מזהים בגישות הללו את האתיקה של המבט: זו שאינה מסתפקת בראייה, אלא מתחייבת להפוך לנראה. וזו הנראות אינה אף פעם מיידית: היא דורשת זמן, טיפול, פגיעות.

מה שהגוף יודע

מה שעובר בכל המופעים של רידה דיב, זו השאלה של הגוף. לא גוף מופיע במובן המופלא של המילה, אלא גוף-שומר, גוף עדים, גוף שיודע. הוא יודע כי הוא נשא, ספג, רשם בתוכו את הכאבים והתקוות של אחרים.

כאן אנו מוצאים אינטואיציה מרכזית אצל האמן: הגוף הוא מקום של ידע, מפעיל מחשבה. הידע הזה אינו מקודד, הוא אינו רציונלי. הוא תחושה, זיכרון רגשי, חותם.

בConjuring the Threshold, כאשר האמן מניח את רגליו העירומות על האדמה של גבול, המעשה הפשוט הזה פותח תהום. הוא אינו מוכיח דבר, הוא מראה שמשהו התרחש, ושזה ממשיך להתרחש. זו האפיפניה של ידע טראגי.

קטעים לפואטיקה של החצייה

לסיום, אך ההליכה הזו אינה מסתיימת, היא נמשכת במבט של כל אחד, נאמר זאת כך: יצירתו של רידה דיב אינה יצירה לצפייה. זו יצירה לגור בה. היא אינה נצפית, אלא נחצית. היא אינה מבקשת מאיתנו למחוא כפיים, אלא ללכת יחד.

זו יצירה שעומדת, על החוט, בין האמנות לפוליטי, בין הטקס לעדות. היא אינה מאשרת דבר, אך היא מעלה.

רידה דיב אינו מחפש לייצג את המגורשים. הוא הולך איתם. הוא אינו מדבר במקום של, אלא דרך. הוא מדיום, במובן החזק של המילה: זה שמקשר, שמביא לידי ביטוי את מה שנמחק, שמקנה שמיעה למה שהושתק.

*הציטוט של אבן ח'לדון מהדהד עמוק עם הגישה של רידה דיב, במיוחד סביב ההליכה, הגבולות, והזיכרון המגולל בתנועה. בהדגשה שההיסטוריה, לפי אבן ח'לדון, מתגלה דרך ההעברות האנושיות, מה שהמופעים של רידה דיב מגוללים באופן מילולי.

תמונה ראשית: המוזיאון הזה מורכב מ-160 תמונות מתוך המופע Ex-tracés (פריז-מרדין). כל תמונה מתעדת את ההקלטה על הקרקע ובברייל של אחד מ-160 המעברים של אמנת ג'נבה בנוגע לסטטוס של פליטים © DR

סנא טמזיני, אמן ואוצר תערוכות. היא ניהלה את המרכז הלאומי לאמנות חיה בתוניס בין השנים 2011 ל-2013. היא גם נשיאה של Fanak Fund למוביליות של אמנים ואופרטורים תרבותיים