מהמחקר האקדמי לשטח, 22-med נותן את הבמה לאלה ואלה שיודעים לשלב ידע ומבט רגיש. מאמר זה משלב את החקירות של דיוניגי אלברה ומנואל פניקוד, אנתרופולוגים ב-CNRS, על שלושה אתרים במזרח התיכון הפתוחים למספר דתות. ומשרטט מפה חיה של מקומות קדושים שבהם מתערבבים תפילות, מחוות וסיפורים מעבר לגבולות הדתיים.
איסטנבול, כנסייה דוגמה לאירוח משותף : דיוניגי אלברה – טורקיה
מוסלמיות במנזר סנט ג'ורג', או הרצון הנבחר : מנואל פניקוד - טורקיה
הגריבה בדג'רבה, עלייה לרגל יהודית-מוסלמית, עדינה ונמשכת : דיוניגי אלברה – תוניסיה
דיוניגי אלברה, מנהל מחקר לשעבר ב-CNRS ומייסד התוכנית מקומות קדושים משותפים, ומנואל פניקוד, אנתרופולוג ב-CNRS וחבר במרכז ז'אק ברק ברבאט, מתעדים מזה שנים את הגשרים בין העולמות הדתיים. מתוך שלושה מהטקסטים שלהם שפורסמו ב-22-med - שניתן למצוא ב-11 השפות המופיעות באתר - מתגלה אותו נוף: זה של מזרח תיכון שבו חוצים את סף הזר כדי לבקש רחמים, הגנה או ניסים.
באיסטנבול, בבויוקאדה, בדג'רבה, כנסיות, מנזרים ובתי כנסת אוספים המונים שבהם מתערבבות הזרמים. המקומות הקדושים המשותפים הללו, רחוקים מלהיות סתם סקרנות, מעוררים שאלות על הקיום הרוחני בעולם שבו הקווים המפרידים בין הדתות נראים לעיתים קרובות בלתי ניתנים לגישור.
איסטנבול: סנט אנטואן, דלת פתוחה על המגוון
בלב ביאוגלו, על השדרה התוססת איסטיקלאל, כנסיית סנט אנטואן דה פדואה מתנשאת כמו מקלט לא צפוי. בשכונה זו, שהייתה קוסמופוליטית במשך זמן רב, שבה דיברו יותר צרפתית מאשר טורקית עד שנות ה-30, הבניין הניאו-גותי המנוהל על ידי הפרנציסקנים נשאר פתוח כל יום, מ-9:00 עד 20:00. ייחודיות: רבות מהכנסיות הנוצריות באזור נפתחות רק לעיתים רחוקות.
לאחר חציית השער, החצר המרוצפת מובילה פנימה, שטופת אור המנוגד על ידי הויטראז'ים. ריח של שעווה ועשן קטורת, השקט המכובד, הפסלים והאקס-ווטו יוצרים אווירה מתאימה להרהור. קתולים, מוסלמים, תיירים אירופיים או יפנים, משפחות טורקיות שבאו לבלות: כולם חיים יחד. חלקם מדליקים נר, אחרים קוראים את התפילה המוצגת בסנט אנטואן, אחרים לוקחים את הזמן לצפות בויטראז'ים או לצלם פרט ארכיטקטוני.
המחוות מתערבבות: קתולים משתתפים במיסה, מוסלמים יושבים באולמות, נשים עושות סיבוב סביב הכנסייה או מתיזות מים קדושים על עצמן. לפעמים, קוראן נקרא בדיסקרטיות בין שני תהילים. הרבגוניות של הפרקטיקות הללו אינה משקפת רצון להמיר דת אלא את ההשתייכות המשותפת למקום הנושא משאבים סימבוליים. דמות קתולית מובהקת, סנט אנטואן מושך הרבה מעבר לגבולות: בסרייבו או בלצ', באלבניה, שמו אוסף גם המונים שבהם הנוצרים הם מיעוט.
בויוקאדה: בני צבעים ונדרים אילמים
כל 23 באפריל, המנזר האורתודוקסי של איה יורגי, הממוקם על האי בויוקאדה, רואה זרימה של עד 70,000 עולי רגל. רובם מוסלמיות שהגיעו לפרוש חוט צבעוני לאורך השביל, בשקט, תוך כדי ניסוח פנימי של נדרן. טקס ייחודי זה מכסה בהדרגה את העלייה של אלפי חוטים משולבים, המוקפים באמולטים נגד עין הרע, בתמונות קדושות או בפריטים קטנים הנושאים הבטחות.
העלייה לרגל היא גם טיול חושי: הכרכרות מחליפות את המכוניות, האוויר המלוח מתערבב בניחוחות האורן, הדוכנים מוכרים נרות, תפילות מוסלמיות ונוצריות, דגלים בדמות סנט ג'ורג' או פאטימה. בכנסייה, החלל מתמלא בתפילות שקטות, במחוות המחקות טקסים: ידיים פתוחות כלפי השמים, נשיקות על האיקונה, נרות דולקים. לפעמים, קשה להבחין מי קתולי ומי מוסלמי: כל אחד לוקח את המחוות של השני, בתקווה להתממש.
הנזירים היוונים, המוצפים, מקבלים באותו יום המון שהלהט שלו חוצה את הזהויות. ביציאה, משתפים חתיכות סוכר כהכרת תודה על נדר שהתגשם; חלקם מניחים אותם על הרצפה תוך יצירת סמלים: בית, עריסה, מכונית. האתר הופך לפרסקו חי של רצונות וציפיות, בין אמונה אינטימית ליצירתיות עממית.
דג'רבה: הגריבה, הסימביוזה האחרונה יהודית-מוסלמית
בתוניסיה, בית הכנסת של הגריבה הוא המקום הקדוש היחיד שבו מתקיימת עלייה לרגל המתקבלת גם על ידי יהודים וגם מוסלמים, ירושה של רשת רחבה של פולחנים יהודיים-מוסלמים שהייתה קיימת פעם בכל צפון אפריקה. הקשורה לקדושה מסתורית — אולי יהודית, אולי מוסלמית —, הגריבה מושכת מאז המאה ה-19 עולי רגל שהגיעו מדרום תוניסיה, מלוב, ממרוקו, ממצרים או מיוון.
האגדה מספרת כי אישה צעירה זרה חיה כאן, בבדידות, באוהל מעצים. מותה, גופתה הבלתי פגועה שנמצאה לאחר שריפה, נתפסה כסימן: הוקם בית הכנסת במקום זה. הסיפור הזה עם הזהות המטושטשת משקף את האופי הפתוח של המקום. בתחילת המאה ה-20, חוקר כבר השווה את הגריבה ל"סוג של לורד היהודית, לא בלי מאמינים מוסלמים שלה".
אך הפתיחות הזו עמדו בפני זעזועים רבים: ירי ב-1985, פיגוע של אל-קאעידה ב-2002, איומים לאחר 2011, התקפה קטלנית ב-2023. בכל פעם, העלייה לרגל חודשה, לפעמים תחת פיקוח משטרתי הדוק. במאי 2024, לראשונה, החג בוטל, רק הטקסים בתוך בית הכנסת נשמרו, בשל המלחמה בעזה. השאלה עולה: האם הסימביוזה הזו בת מאות השנים תוכל להתרחש שוב בעתיד?
גשרים עדינים אך חיים
מקומות אלו חולקים יחד שורש היסטורי עמוק, לעיתים קרובות ירושה של הקשר פוליטי וחברתי שנעלם. הם גם, במגוון שלהם, מעבדות חיות של אינטראקציות ביןדתיות: לוקחים בהם מחוות, משתפים בהם מרחבים, נפגשים בהם מבלי למחוק את ההבדלים.
במזרח התיכון המודרני, שבו המתחים הזהותיים מתגבשים במהירות סביב הדת, המקומות הקדושים הללו מציעים נקודת מבט קונקרטית: ההוכחה כי מקום קדוש יכול להיות שייך למספר דתות. רעיון עדין, אך הוא מתמיד, מונע על ידי נשים וגברים משוכנעים כי היעילות של נדר או תפילה אינה מכירה בגבולות.
תמונה ראשית: בכנסייה, אנשים יכולים לטייל ולגלות את המגוון הדתי © דיוניגי אלברה