בין קפלי האגן הים-תיכוני, לעיתים הארכיטקטורה נושאת בתוכה את הזעזועים של ההיסטוריה. חזית מלבינה, גג קני סוף, חצר הרוסה לעיתים מספיקה להעלות סיפורים שנמחקו. כאן ושם, בנייה אינה רק הקמה: היא שמירה, העברה, לעיתים התנגדות. כי הקירות יכולים לשמור זיכרון, והקיום שלהם מחייב הרבה יותר מאשר ירושה של אבנים.
מאמר זה הוא סיכום של 5 מאמרים, בנושא הארכיטקטורה, שפורסמו ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות המופיעות באתר.
ה"באהאוס", צורת ארכיטקטורה סימבולית של תל אביב : קרולין האיאט - ישראל
זיכרונות של אבנים : סנא טמזיני - פלסטין
הארכיטקטורה של החידיבים, ירושה נשכחת מאיסטנבול : טוגבה אוג'ק - טורקיה
הברקאס הכפריות של ולנסיה, בין שכחה לתחייה : חורחה דובנר & קריסטינה גראו - ספרד
סוריה מצילה את הבנייה המסורתית שלה: אדוארד ספייר - סוריה
מאחורי הקירות המלבינים של הבאהאוס או החזיתות המוחקות של נצרת, נמתחת חוט משותף: לבנות, זה לספר. בערים סביב הים התיכון, הארכיטקטורה חורגת מהאסתטיקה כדי להפוך לשפה, מקלט או מאבק. בתל אביב, איסטנבול, דמשק, נצרת או ולנסיה, האבנים מדברות על גירושים וחזרות, על שינויים חברתיים, על זיכרון פגוע. אבל גם על יוזמות מקומיות, לעיתים שבירות, שמנסות לתקן את הרקמה העירונית והסימבולית.
באוהאוס בתל אביב: המודרניות בירושה
בעיר "הלבנה", ההשפעה של הבאהאוס מעצבת נוף עירוני ייחודי. נולדו בגרמניה שלאחר המלחמה, העקרונות המודרניסטיים הללו מצאו בתל אביב חיים חדשים, מיובאים על ידי אדריכלים יהודים שהוכשרו בויימאר. בין קווים גיאומטריים למבנים שהשתחררו מקירות תומכים בזכות בטון מזוין, הבניינים – כמו בית סוסקין או קפה ספארי – מביעים רצון לנתק את הקשר עם העולם הישן.
היום, מוגנים על ידי אזור ייעודי, 4000 הבניינים הללו יוצרים מכלול קוהרנטי, מתוכם 190 מסווגים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מרכז הבאהאוס, שהוקם בשנת 2000, מאריך את הזיכרון וההעברה, דרך תערוכות, פרסומים וסיורים. תל אביב הופכת כך למעבדה חיה של המודרניזם הים-תיכוני.
נצרת: הבתים כמסורת משותפת
הרחק מהעיר העתיקה, אמן אל עסי תיעד 22 בתים מתחילת המאה ה-20. אלו אינם חורבות אלא סיפורים, מרחבים המוכתבים על ידי ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הלבנט. סבוני, דמויות נשיות בחינוך, קשרים בין ערים סוחרות כמו יפו ודמשק: כל בית חושף שכבת מהעבר הפלסטיני.
מחקר זה מדגיש צד שולי של המורשת, לעיתים מוזנח על ידי המוסדות. הוא מדגיש את הקשר החיוני בין תושבים למקומות, ואת המכשולים לשימור: פיצול זכויות בעלות, נטישה כפויה, מכשולים משפטיים עקב הכיבוש. תיעוד הופך למעשה התנגדות, דרך לשמור על זיכרון עירוני מאוים.
איסטנבול: חותם נשכח של החידיבים
בין הנילוס לבוספורוס, דינסטיה ציירה בשקט את איסטנבול מחדש. החידיבים ממצרים, שהוכשרו באירופה, השאירו ירושה ארכיטקטונית לא מוכרת. הארמון של ביי קוז, הפביליונים של אמירגן, הארמון חידיב של צ'ובוקלו או הבניין מיסר מעידים על סגנון היברידי, בין ארט נובו, ניאו-רנסנס ומסורות עות'מאניות.
בתי חולים, וילות, מוזיאונים: מבנים אלו מדגימים את ההשפעה התרבותית של האליטה המצרית בתוך האימפריה העות'מאנית. הסיפורים שלהם חוצים את השימושים – מגורים, טיפול, אמנות – והחומרים לפעמים מגיעים מרחוק. מקומות אלו הם כיום אבני דרך דיסקרטיות של היסטוריה ים-תיכונית טרנס-לאומית, בין זיכרון משפחתי לירושה בנויה.
ולנסיה: הברקאס, בין שכחה לתחייה
בקתות צנועות מקני סוף ואדמה, הברקאס היו ביתם של דייגים וחקלאים מההורטה הוולנסיאנית. מוזנחות במהלך המאה ה-20, כיום הן זוכות לעניין מחודש. אם ההגנה הרשמית נותרה בלתי מספקת, יוזמות מקומיות, כמו זו של מועדון אלקטי, פועלות לשימורן.
שיפוץ מכבד, מסלולי תיירות, מוזיאון חי: הברקה הופכת לכלי העברה. חלקן, כמו הברקה של טיו ארנדה, נהנות מהכרה חזקה כאתר מורשת. אחרות מתעוררות לחיים בזכות פרויקטים פרטיים או אקדמיים, כמו פרויקט אזליה שהגה מחדש את סוג זה של מגורים בגרסה אקולוגית, מודולרית ועצמאית. זיכרון כפרי מתחדש במאה ה-21.
דמשק: לשחזר כדי להתנגד
בסוריה, הבתים המסורתיים עם החצר הפנימית, המעוטרים ביסמין ומזרקות, נמצאים בסכנה. בנויים מחומרים טבעיים, הם מציעים איכויות אקלימיות יוצאות דופן ועושר אומנותי יקר. אך המלחמה, העירוניזציה והמגבלות הכלכליות דוחפות אותם לעבר מחיקה.
נגד זאת, יוזמות מקומיות צצות. בדמשק, חלק מהבתים מומרות למלונות או קפה, כמו ממלוקה או אל-ואלי, שם הארכיטקטורה נשמרת תוך התאמה לשימושים חדשים. הקפה אל-נופרה, עם 500 שנות היסטוריה, ממשיך את המסורת של המספרים. פרויקטים אלו מראים כי מורשת וכלכלה מקומית יכולים לחזק זה את זה, בתנאי להתגבר על העומסים המנהליים והחסרים בהשקעות.
תמונה ראשית: הארמון של ביי קוז © טוגבה אוג'ק