מה אם שוויון הזכויות מתחיל קודם כל באפשרות לנוע, לעבוד, לקבל טיפול, להיות מלווה? ברחבי אירופה הים-תיכונית, יוזמות ממציאות דרכים חדשות לחיות יחד. הנקודה המשותפת שלהן: להפוך את החברה ליותר ניתנת לגישה, במובן המילולי כמו גם במובן המטפורי, עבור אלו שנדחים לעיתים קרובות. הן מניחות את האבנים של סולידריות קונקרטית, פעילה, מושרשת בצרכים האמיתיים.
מאמר זה, על החיים המשותפים הוא סיכום של 3 מאמרים שפורסמו ב-22-med, שניתן למצוא ב-11 השפות המופיעות באתר.
העבודה כהזדמנות : סיפור על שילוב אנשים עם מוגבלויות : רג'מונדה באשה - אלבניה
נהגים מתנדבים עבור אנשים מבוגרים ללא רכב : לאריסה דאוגול - סלובניה
אל עמל רוצה להפוך את אלג'יר ליותר תואמת למוגבלות : טאריק חפיד - אלג'יריה
רחוק מהנאומים הגדולים, מהתיאוריות הגדולות, לפעמים מדובר בנסיעה פשוטה, רמפה המונחת על מדרכה, חוזה עבודה שמשנה הכל. היכן שהזכויות הבסיסיות נפגעות על ידי מכשולים פיזיים, חברתיים או סמלים, כמה מבנים אסוציאטיביים, אזרחיים או מוסדיים פועלים לצמצם את הפערים. לחיות יחד, זה גם זה: להפוך את כללי המשחק ליותר הוגנים, ואת הסביבות ליותר אנושיות.
סולידריות שנבנית מלמטה
במקרים רבים, התגובה לא מגיעה מלמעלה. או לא רק. במקור של פרויקטים רבים שמעצבים מחדש את היומיום של אנשים פגיעים, נמצאים אזרחים, עמותות או קבוצות שמתחילים מהמציאות, מהחוסר, מהזווית העיוורת. כך המקרה של מרקו זבניק, שבסלובניה, השיק את פרויקט סופוטניקי לאחר שמדד את הבידוד של שכניו המבוגרים בכפר שמקבל שירותים גרועים בתחבורה. מה שהיה בתחילה רק עזרה לא פורמלית הפך לארגון מובנה, מגייס יותר מ-300 מתנדבים ב-19 ערים במדינה.
מעבר לנסיעות, סופוטניקי יצרו אקוסיסטם מקומי אמיתי, עם מעורבות של רשויות מקומיות, מסעדנים ומרכזים תרבותיים. “לא רצינו ליצור מרכז טלפוני מרכזי, אלא להיות נוכחים באופן מקומי”, מסביר זבניק. התיאום מתבצע ברמה של כל עיר, עם תשומת לב מיוחדת לצרכים לא פורמליים: יציאות תרבותיות, פגישות חברתיות, רגעי קשר. הנסיעות הופכות למפגשים, המכוניות למקומות של סיפורים משותפים. זה לא רק שירות, זה רשת חברתית בתנועה.
כשעיר הופכת למכשול
אבל לא הכל קורה באזורים כפריים מרוחקים. בלב הערים, הבלתי נראות לובשת צורות אחרות. באלג'יר, זה המרחב הציבורי שמדיר, חוסם, הופך את החיים לבלתי אפשריים עבור אנשים עם מוגבלות בתנועה. כיסאות גלגלים חסומים, מדרכות עמוסות, שירותים לא נגישים: היומיום יכול מהר להפוך למסלול מכשולים, לפעמים מסוכן, לעיתים משפיל. “צריך להבין שהנגישות מחזקת את הכבוד”, מדגישה חזיה רזיג, נשיאת עמותת אל עמל, שפועלת כבר יותר משלושים שנה למען עיר נגישה לכולם.
בשכונת באב אל-אווד, העמותה הזו הצליחה, לא בלי קושי, להשיג התקנה של רמפות ושילוט מותאם. התקדמות קונקרטית, אמנם מוגבלת, אך יש לה את היתרון של קיום ויכולת להתרחב לערים אחרות. כי הנגישות, כאן, אינה טובה: זו זכות, רשומה בחוק מאז 2002 אך לעיתים רחוקות מיושמת. ולמען העלאת המודעות לדחיפות, אל עמל מארגנת מצבים מדומים: “האנשים הבריאים שעוברים 500 מטר בכיסאות גלגלים יוצאים עם ידיים פצועות. אבל חלקם יוצאים משם משתנים”, מספר עבדלגני קיוש.
העמותה פועלת גם בתחום החינוכי, על ידי התאמת שירותים נגישים בשלושה מוסדות בבאב אל-אווד. פרויקט הממומן על ידי גורמים פרטיים, הוכחה לכך שהגיוס יכול להתרחב מעבר למעגל המיליטנטי. גם כאן, המטרה היא לפתוח את בית הספר לכולם, ללא תנאים. “ללכת לשירותים בכיסא גלגלים, זה מעשה שגרתי עבור חלקם, מכשול יומיומי עבור אחרים”, מזכירה רזיג. פרט לוגיסטי? לא: סמל בסיסי של מה שמאפשר – או לא – לחיות יחד.
תעסוקה והכרה: מנוף לשילוב
תחום נוסף מכריע לשוויון אמיתי הוא תחום העבודה. באלבניה, הרשויות החלו במעבר עם חוק שנכנס לתוקף בתחילת 2024, המחייב את החברות להעסיק מכסה של אנשים עם מוגבלות. אם הן לא עושות זאת, הן חייבות לתרום לקרן ציבורית. מאחורי תמריץ זה, ישנה תובנה: שיעור ההשתלבות המקצועית של אנשים עם מוגבלות נשאר נמוך באופן דרמטי. בשנת 2023, הם היו שלושה פעמים יותר רבים בחיפוש עבודה מאשר בשנת 2022.
הטקסט החוקי מחייב את המוסדות הציבוריים והפרטיים לעקוב אחרי כלל של פרופורציה. אבל הצלחת מדיניות זו אינה תלויה רק במספרים. היא גם תלויה בשינוי המבט. “רבות מהחברות עדיין לא מבינות את הערך שיכולים להביא עובדים שונים אלו”, מתלונן איש מקצוע בתחום. לכן החשיבות של שותפויות עם העמותות המיוחדות, שמלוות את המועמדים ומעלות את המודעות של המעסיקים.
העדויות שנאספו בשטח מראות שכאשר ניתנת הזדמנות, היא לרוב מתממשת. אמה, שהתקבלה לעבודה בחברה איטלקית הממוקמת בטירנה, מספרת: “אני מרגישה מאוד טוב, אני מכובדת. החברה שלי שיתפה פעולה עם עמותת הטטרפלגיים להעסיק שני אנשים, כולל אותי”. קלבי, לעומתו, התקבל לשירות הבריאות בפייר: “העובדה שאני שונה לא מנעה ממני לעלות בסולם”. חוויות שמחזירות את הביטחון, ומוכיחות ששילוב אפשרי כל עוד הוא נתמך – משפטית, כלכלית, אנושית.
שינוי הנורמות, לא האנשים
מה שיוזמות אלו מספרות, כל אחת בדרכה, זו אותה רצון להפיל את החומות – לפעמים בלתי נראות – שמפרידות, מבודדות, מדירות. ההתקדמות החברתית האמיתית אינה נוגעת לשילוב בשוליים של קהלים “שונים”, אלא לשינוי המבנים שהופכים את היומיום שלהם לקשה. בין אם זה בסביבה כפרית או עירונית, במנהל, בתחבורה, בחינוך או בעולם העבודה, מדובר פחות ב“לעבוד עם המוגבלות” ויותר לחשוב אחרת על הקשרים החברתיים, הזכויות, המרחבים.
אין מדובר במודל של דוגמאות האלו או באידיאליזציה שלהן. כל אחת מהן מתמודדת עם מגבלות, התנגדויות, איטיות. אבל כל אחת מהן מוכיחה שניתן לפעול, מקומית, מתוך צרכים קונקרטיים, ולעשות שינוי בחברה באמצעות קפילריות. לא על ידי הוספת מכשירים בשוליים, אלא על ידי שינוי הנורמה כך שתהיה באמת כוללת.
בסך הכל, זו חברה יותר ניתנת לגישה שמציירת את עצמה. לא יותר “קל”, אלא יותר צודק. חברה שמסרבת לראות חלק מהגופים כאנומליות, חלק מהגילאים כמשא, חלק מההבדלים כבעיות שיש לנהל. לחיות יחד, זה לא פשוט לקיים זה לצד זה. זה לעשות כך שלכל אחד תהיה מקום, ללא תנאים או חריגות.
תמונה ראשית: תוכנית התקנת רמפות ושילוט הושלמה ברחובות הראשיים של באב אל-אווד @A.Kayouche