ההפרעה האקלימית משבשת את מחזור המים ומחמירה את המחסור במים מתוקים. מול המשבר הגלובלי הזה, האקולוג קרל מתיאס וונצ'ן טוען, בסדרת מאמרים שפורסמו על ידי 22-med, עבור “תרבות הנהר”. הוא טוען על מחדש פוליטי ואתי המבוסס על אחריות משותפת, השראה מהתרבויות העתיקות, ושיתוף פעולה בין אזורים בדרום ובצפון.
מאמר זה הוא סיכום של 3 ראיונות בין מדענים שפורסמו ב-22-med במאי 2024. דיאלוג בין ברנרד מוסה, אחראי מדעי של ניד מדיטרניאן, וקרל מתיאס וונצ'ן, פרופסור בפקולטה של סטרסבורג המופקד על הקתדרה של אונסק"ו “נהרות ומורשת”, הוא גם מנהל קתדרה בין-תחומית “מים וקיימות” עבור השותפות האוניברסיטאית הטרינלית “EUCOR- The European Campus”. ראיונות אלו ניתן למצוא כאן ב-11 השפות בהן נעשה שימוש באתר.
המים, כמו הנפט אתמול, הופכים למקור למתחים גוברים בין שימושים חקלאיים, עירוניים ותעשייתיים. ההתחממות הגלובלית מחמירה את הלחץ: משקעים לא סדירים, נהרות יבשים, מי תהום מנוצלים יתר על המידה, בצורות קשות ושיטפונות פתאומיים מציירים גיאוגרפיה חדשה של מחסורים. “אנחנו ניצבים בפני מעגל קסמים: ככל שהמשאב הופך לנדיר יותר, כך אנחנו נהיים חמדנים יותר,” מציין קרל מתיאס וונצ'ן.
משאב חיוני שנמצא במחלוקת גוברת
המערכת ההידרולוגית הגלובלית השתנתה באופן עמוק בעקבות מאות שנים של מדיניות תכנון שהפרו את האיזונים. “רק שליש מהנהרות הגדולים יכולים עדיין לזרום בחופשיות,” מזכיר האקולוג. אטימת הקרקעות, השמדת אזורי לחות, כריתת יערות מסיבית של ראשי אגן או פיצול של מסלולי מים על ידי סכרים שיבשו את המחזורים הטבעיים. “עברנו סף. האסון, לפעמים, חורג מחיים אנושיים: הנזקים הופכים לבלתי הפיכים על פני כמה דורות.” כדי להתמודד עם המתחים הגוברים, קרל מתיאס וונצ'ן מציע “לשים את הנהר במרכז השטח.” זהו הלב של המושג שלו “תרבות הנהר”: לארגן את ניהול המים לא לפי חלוקות פוליטיות אלא לפי אגני ניקוז, שהופכים ל“הידרוטורים”, אותם “אגני אחריות” שבהם האינטרסים של התושבים קשורים זה לזה באופן מבני.
“הנהרות חוצים מספר שטחים, אך בני האדם מציירים גבולות שמפרידים את ניהולם. זו טעות היסטורית,” הוא מסביר. בשבילו, רק ממשלה משותפת, שנדונה, בין כל השחקנים של אגן, יכולה להבטיח את הקיימות של המשאב. כמו שיתוף פעולה חוצה גבולות סביב הריין, שהחל לאחר זיהום כימי ב-1986, בריתות אלו יכולות לצוץ — לעיתים קרובות לאחר טרגדיות. “לעיתים קרובות, האסון הוא המניע לקהילה של גורל.”
הצפון צריך ללמוד מהדרום
שינוי נוסף המתרחש: ה“מדיטרניזציה” של אירופה הצפונית. בצורות, שריפות, גשמים שוטפים ונהרות יבשים כבר אינם נחלת המדינות בדרום. “האירועים הייחודיים הופכים לרגילים. הנורמליות נמצאת בשינוי.” עבור וונצ'ן, השטחים בצפון צריכים להסתמך על פרקטיקות של צניעות שהתפתחו באזורים הים-תיכוניים: שימוש מושכל, שיקום אזורי לחות, abandonment of unsuitable crops, וכו'.
“לא לגדל תותים בחורף במרוקו עבור השווקים האירופיים, זו גם שאלה של נימוס אקולוגי.” הוא מגנה על צריכה “הידרוורית” שבה המים מיוצאים דרך מוצרים חקלאיים, בעוד שהבצורת מתייצבת. “זה אבסורדי: אנחנו מוכרים לאט לאט את העתיד שלנו.”
אתיקה כדי לשוב לאמון
אבל מעבר לפתרונות טכניים או מוסדיים, וונצ'ן קורא ל“אתיקה חדשה (ישנה).” הכוונה היא לראות את הטבע כשותף ולא כמאגרים של משאבים. “עלינו לשלב את העתיד בהחלטות הנוכחיות שלנו, להרחיב את החמלה שלנו לכל היצורים החיים והאקולוגיות.”
מבלי ליפול לרוחניות, הוא מציע לשלב ידע מדעי וחוכמות מסורתיות. “להקשיב לשירת הדייגים מהנהר סנגל, זה להבין בטווח הארוך את ההידרולוגיה של הנהר.” הוא פועל למען מכשירים משתפים, הliving labs, שבהם מדענים, אזרחים ומקבלי החלטות מתנסים יחד בפתרונות שניתן לשכפל. “בזבזנו הרבה זמן בלחזור על אותן טעויות. צריך להעביר ולשתף פעולה.”
“צריך לשנות עכשיו”
מול הדחיפות, קרל מתיאס וונצ'ן הוא קטגורי: “אי אפשר להסתפק באמירה שצריך לחנך את הצעירים טוב יותר כדי שהם יתנהגו טוב יותר. זה היום שצריך לפעול.” המשבר האקולוגי מחייב שינוי רדיקלי בפרקטיקות, בעדיפויות, ובמבט על המים. ושינוי זה לא יוכל להתממש אלא על ידי גיוס כל הרמות: מהנהר המקומי ועד לשיתוף פעולה בין הצפון לדרום, מהאזרח ועד למדען, מהמחווה האישית ועד לתכנון השטחים.

תמונה ראשית: לא לגדל תותים בחורף במרוקו זו גם שאלה של נימוס אקולוגי © Nur - Pexel