זמן רב, יותר מדי זמן, הים התיכון נחשב רק כמקום מהעבר. המקום המושלם, עבור האירופאים, של המורשת העתיקה, של המקורות היווניים-לטיניים, שהיו לפי הסיפור הזה המקור לגדולת "הציוויליזציה שלנו". תוך כדי כך נשכחו ירושלים וקדיס, המקורות היהודיים-ערביים שהם חלק בלתי נפרד מהמורשת המשותפת שלנו. הזמן הגיע, במאה ה-21, לצאת מתפיסה כזו של הים התיכון, חד-צדדית ומרוכזת באירופה.
ההמצאות של הבלתי נודע דורשות
צורות חדשות.
ארתור רימבו
ה"ים התיכון של אבא" הזה קורס תחת משקל המורשת ונשאר מסובך במורשת העתיקה בלבד. ייצוג כזה של הים התיכון הוא עבר, הוא כבר לא רלוונטי, במאה ה-21. הוא לגמרי לא מעודכן ואינו תואם את מה שמתרחש כיום על הבמות האמנותיות והעירוניות של העולם המודרני הים תיכוני.
לצאת מהעבריות
ניסיתי, באמצע שנות ה-90, להציע את ההשערה של ים תיכון יוצר[1]. לנסות לשנות את המבט שלנו ואת הייצוגים שלנו של הים התיכון, כדי להקשיב סוף סוף לשאר החופים. לצאת מהים התיכון האירופי, התפיסה האנכית, הירודה וההגמונית, ההקרנה של הצפון על הדרום, כדי לשרטט דמות אחרת, של ים תיכון שנראה כמו מעגל פתוח על הזר, שבו אף אחד לא טוען יותר על עליונותו, האמנותית והתרבותית. ים תיכון בשוויון[2], במובן מסוים…
השערה זו, שהוצגה בעדינות ובתקווה, התבררה כנכונה. המהפכה התרחשה, תוך קצת יותר משלושים שנה. הים התיכון כבר לא מתייחס רק לעבר, הוא מעניק פנים אחרות לעתיד. ההמצאות של צורות חדשות נמצאות כאן, מול עינינו סוף סוף פתוחות, מוכנות למה שבא, ולא רק מהעולם האירופי. מבחינה אמנותית ותרבותית, העולם הים תיכוני כבר לא יבש או יבש, אסיר המסורת, חזרתיות של אותו דבר, צורות עבריות או מזרחיות. הכלא הזה, כל כך כבד, הכבוד המתחייב למורשות או קאנונים אחרים מהעבר, התפוצץ באופן מילולי. זה לא אומר בשום אופן הכחשה של המורשות הללו או ביטול פשוט של צורות המסורת. סיפור אחר החל, מתוך תנועה, דחף, דחיפה שאפשרה להשתחרר מהצורות המוכרות הללו, הנובעות מהעבר, או מהחיקוי הנדרש, כדי להתקיים, מאלו שבאו מהאחר, השולט. מסלולים אמנותיים עצמאיים התייצבו, בצורה של שמחה יוצרת, של רשות להיות לגמרי עצמי, או לקחת מה שיכול להיות נכון כדי להתקיים במלואו בפרקטיקה האמנותית שלו.
נוער הים התיכון
הגיע הזמן להבין תנועה כזו וללוות, להאריך, להראות, לשמוע או לקרוא את הים התיכון היוצר, שנמצא כאן, בכל התסיסה שלו.
ניצחון החיים, מול המוות, המלחמה או השפעת השלטונות האוטוריטריים והדיקטטוריים? יש בוודאי בהמצאת הצורות החדשות הללו אתגר, או סירוב להסכים לאסון, במיוחד הפוליטי, שנמצא כאן, ובכן כאן. עם זאת, יש לזכור נתון מרכזי: על חופי הדרום והמזרח של הים התיכון, החברות הן ברובן צעירות מאוד. הן לא יכולות להסתפק, או להרגיש מסופקות רק עם הצורות מהעבר. הן זקוקות להוליד ולחיות, במובן המוזיקלי, הוויזואלי, הפלסטי או הספרותי, ביטויים אמנותיים עכשוויים שנכנסים בהרמוניה עם הציפיות שלהן.
נוער הים התיכון,[3] היה אומר הסופר גבריאל אודיסיו, חברו של הצעיר קמוס, באלג'יריה של שנות ה-30. לכל דור את האתגרים והמאבקים שלו. כמו בשנות ה-30, אנו מתמודדים, מצד אחד לשני, עם עליית כוחו של גל לאומני, פופוליסטי וזיהוי. הוא לובש צורות ייחודיות, בהתאם למדינות, מתוך ההיסטוריות והזכרונות, הפוליטיים והדתיים, בעולמות היהודיים, הנוצריים והאסלאמיים.
הנסיגות הללו בזיהוי מתנגדות בחריפות, בשם מסורת מחדש, או טוהר נוסטלגי, לכוחות היצירה הללו, שהגיעו מהעולם הים תיכוני. הם נמצאים באליאז', במעבר הצורות ובצירוף המורשות, בטעם של השונות, לא בנוסטלגיה או בפולקלור של האחד, התכנסות על "הבלתי עביר", בשם "היה טוב יותר קודם"…
המאבק הזה, כי זה אכן מאבק, עומד לפנינו. אף אחד לא יכול לחזות שהאסון, המלחמה, הפחד, השנאה ואפילו השואה לא יכפו עלינו, בעולם הים התיכון, במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-21. זה אחד מהדרכים האפשריות, הגרועות. אבל הגרוע אף פעם לא בטוח. "הלהבה של נר", כמו שכתב בצדק רנה שר, בזמן ההתנגדות והכיבוש, בהשראת הצייר ג'ורג' דה לה טור, נשארה חיה.
הבטחה והזדמנות
הים התיכון היוצר הוא הבטחה והזדמנות. הוא לא פרי של חלום פשוט או אשליה. מספר רב של אמנים מהמאה ה-21, שמגיעים מהעולם הים תיכוני, מתבלטים על הבמה הבינלאומית. הם מבטאים ומגלמים את כל החיות של העולם הזה, המתמודד עם התנגדות עצומה. זה לא מדובר לא על סיבה אבודה, ולא על תופעה פשוטה של אופנה, חולפת.
זו גל של שינוי ודחף שלא דורש אלא למצוא את מקומו בין מקומות התצוגה, אולמות הקונצרטים או הקולנוע, הפסטיבלים ובמות או עונות עכשוויות אחרות, שצריכות להבין טוב יותר מה מגיע. זה לפחות מה שאנחנו מנסים להראות ולקרוא, במדור "יצירה" באתר 22-med. 22 מדינות ו-11 שפות כדי לשתף את הצורות החדשות הללו של הים התיכון היוצר…
יש כאן לפחות מרחב עיתונאי שנפתח וזקוק למתווכים, למתווכים[4] כדי לגלות ולהבין טוב יותר את העולם הים תיכוני, בביטויים הכי עכשוויים שלו.
זה תלוי בנו לא להסכים לאסון, לוותר על הוויתור ולא לתת לעצמנו להיסחף על ידי הגל הלאומני והזיהוי הזה, שאין בו שום דבר בלתי נמנע.
הים התיכון היוצר הוא מקור חי להמציא את העתיד, לחזק את האמונות שלנו ולהשפיע על הרצונות שלנו להישאר עומדים, כמו אותו "אדם שהולך", של הפסל אלברטו ג'קומטי, שעבר את הגרוע ביותר ושומר על הכוח הפנימי הזה, התלהבות סודית ועמוקה, המיושבת על הבלתי נודע המופלא, שמחזיק אותו עומד, מוכן לחזור על הדחף שלו.
כפי שכותב בצדק המשורר המודרני, רנו אגוא:
בגלל שהשבר הזה של סירוב היה
כל מה שנשאר לנו
שיתפנו את זה והחלוקה הזו הייתה אור.
[1] הים התיכון היוצר, עורכי תיירי פבר, הוצאות לאור דה ל'אוב, 1994
[2] ראה רומן ברטראן, ההיסטוריה בשוויון, לה סויל, 2011
[3] גבריאל אודיסיו, נוער הים התיכון, גאלימאר, מהדורה ראשונה 1935, הודפסה מחדש ב-2002
[4] גיל דלוז, המתווכים, ב שיחות (1972-1990), הוצאות מינויט, 1990
תיירי פבר
מייסד מפגשי אברואס, במרסיי.
סופר, חוקר ואוצר תערוכות. ניהל את המגזין La pensée de midi, את הקולקציה BLEU בהוצאות אקטס-סוד ואת התוכנית של Mucem. ייסד את תוכנית הים התיכון של מכון הלימודים המתקדמים של אקס-מרסיי-אוניברסיטה.
הוא אחראי על האחריות העיתונאית.
תמונה ראשית: Blue Wave (2016, אקריליק על בד, 160 x 200 ס"מ) יצירה של נג'יה מהדג'י שהוצגה בתערוכה שלה החברה שלי הוורד במק ואל