בתוניסיה, הבארות במדבר חיוניים להשקיית השיירות הנודדות והבקר. הנטישה ההדרגתית שלהן דחפה אוסף של אדריכלים להקים עמותה לשימור הכלים הללו להשקיה, המסורתיים והמורשתיים. דרך הסיפור הפוטוגרפי של הבארות בדרום התוניסאי, נפרשת מפה שלמה של האתגרים האקולוגיים סביב המים.
באר מלבינה עם סיד, בעיצוב פשוט עם רק דלי ופוליה, באמצע דיונות החול. בתערוכה הפוטוגרפית "ארץ הבארות", המוצגת בחלל 32bis במרכז תוניס, התמונות השונות שצולמו על ידי הצלם מ'חמד קיליטו, מאפשרות להבין את החשיבות של הכלים הללו להשקיה במשך כמעט מאה שנה. והן עדויות למגורים הנודדים באזור.
“הפרויקט שלנו סביב הבארות החל כאשר התעניינו בשרידים הנודדים שעדיין קיימים במדבר. מאז הקולוניזציה ב-1881, האוכלוסיות הללו הפכו בהדרגה לישובות, לפעמים בניגוד לרצונן. אבל היום, נותרה רק שבט נודד אחד בין תוניסיה לאלג'יריה, ה-Rebya” מסבירה ואנסה לקאיל, אחת האדריכלות.
במסע דרך הגרנד ארג המזרחי, השוט דג'ריד והג'בל דהר, האדריכלים מגלים כי רוב השרידים הללו מתבססים על הבארות, עתיקות או מודרניות, המפוזרות במאות ברחבי המדבר. “חלקן נראות רק דרך קיר קטן של לבנים עם הקורה האופקית שמחזיקה את הפוליה עם החוט והדלי. אחרות הן סוגים של מאגרי מים, ה-“Fesquiels. רואים גם שחלקן היו מחוברות למקורות מים עם סככות שבהן נמצאים בעלי החיים, אז אלו באמת אלמנטים חיוניים לחיים במדבר,” מסביר אדריכל נוסף חמאד קריואן.
עדים לשינויים במדבר
אחרות לגמרי הוסרו לחלוטין או נותרו abandoned. הארכיאולוגיות ביותר, הבארות, נחפרו ישירות ליד ואדי. בעומק של כמה מטרים הן יובשות חלק ניכר מהשנה ואינן מתמלאות אלא על ידי גשם. ה“קבועות” יותר הן אלו שנחפרו כדי להגיע למי התהום, בעומק של יותר מ-250 מטרים. חלק מהבארות מוגנות על ידי מבנה בצורת כיפה שיכול לשמש כמרחב אחסון ומבנה שלה מהווה חומת מגן מפני הסיכון של חמרה.
מוזנות על ידי מערכת קידוח מתקדמת, המודרניות ביותר מעידות על הפעילות האנושית שעדיין קיימת באזורים עוינים אלו. עבור עבודות, במיוחד קידוחים בלתי פוסקים במי התהום כדי לבנות ערים חדשות, או חקלאות דקל המיועדת לגידול ולייצוא תמרים, אחת מהמשאבים הכלכליים העיקריים של המדינה.
חלק מהבארות יש להן תכונות מיוחדות. כמו זו של אל פאואר, אחת מהבארות הבודדות ששואבות ממי התהום הבין-שכבתיים, בעומק של אלפי מטרים מתחת לאדמה. המים שנשאבים שם מאוד חמים, מכילים גופרית ומלוחים; לכן הם חייבים לעבור דרך מערכת קירור.
“ליד המבנה הזה, ואן קמפינג חונה ליד הדקל היחיד ששרד את היעלמותו של נווה מדבר. קמפינגים אוסטריים הקימו את המגורים שלהם כאן, בחיפוש אחרי ורדים מהחול” ניתן לקרוא ב"ארץ הבארות", הספר הנושא את שם התערוכה. הוא מתאר את המסלול שהאדריכלים הללו עשו כדי למפות ולנסות לשחזר ולשמר חלק מהבארות.
“זו הסיבה שהחלטנו לארגן את התערוכה. הרעיון היה לרשום את קיומם של הבארות הללו, אך גם להעיד על השפעת ההתחממות הגלובלית והפעילות העירונית במדבר” מסביר מוניר איוב.
זיכרון המדבר
מלבד בעיות המדבור, הערים המלאכותיות שנמצאות בתהליך בנייה ומבוססות על חקלאות מונוקולטרית ואינטנסיבית מאיימות גם על המשאבים הדלים במים של האזור עם מערכות החילוץ המוזנות על ידי אנרגיית פאנלים פוטו-וולטאיים. “המערכת הזו שואבת לעיתים יותר מדי מים בבת אחת. אז, לאחר שהדקלים מושקים, שאר המים נדחים ונשארים או מתאדים” מסביר מוניר איוב.
“מדובר במצבים מאוד בעייתיים, כי מצד אחד יש לנו נווה מדבר שמתייבש בגלל הבארות המיובשות, אבל מהצד השני, אנו מוצאים את החקלאות החדשה והדקלים המלאכותיים שמבזבזים את המשאב” הוא מוסיף. מכאן החשיבות לשמר ולתקן את הבארות הקיימות במקום לבנות חדשות, לדבריו.
“אנחנו נשארים צופים בכל השינויים הללו. התפקיד שלנו אינו לשפוט, אלא אולי לעודד שהכל יהיה יותר מוסדר. בכך שמראים בדיוק את החשיבות של חיים, מינימליסטיים וכבר קיימים” מסכם האדריכל. לאחר סיום עבודות הבאר של ביר אטין, החיים חזרו מעצמם, הציפורים, הגמלים, התושבים, כולם חזרו באופן טבעי לנקודת מים זו.
מדינה, בארות לשחזור ולתיקון
פאדיל מידני, מפעיל תיירות בדרום, מספר. “סבינו היו נודדים במדבר. הורינו הרוויחו את לחמם דרך קצירת תמרים או בעבודה בנפט ובפוספט. אנחנו, אנחנו עובדים בתיירות, אבל כל אחד מאיתנו יודע איך לנווט במדבר. כאשר נלך, הידע הזה עלול להיכחד איתנו.”
השם שניתן לאזור זה של חיים במדבר הוא אכן “בלד אל אבר”, ארץ הבארות. זו אכן הטיפולוגיה של הבארות הללו שמסמנת את הדרכים במדבר ואת נקודות הציון. כמאה בארות נרשמו על ידי האוסף של האדריכלים, כי למרות שכולם מנוהלים רשמית על ידי משרד החקלאות התוניסאי, קשה עדיין לקבל נתונים מדויקים על מספרן ועל אלו שעובדות עדיין. התחזוקה והטיפול שלהן לעיתים קרובות לא מספקים כפי שמעידות התמונות.
מכאן הפרויקט שהאדריכלים מבצעים כדי להחזיר לשירות אחת מהנקודות מים הללו. “שוחחנו רבות עם החקלאים וה牧羊ים הנודדים האחרונים באזור כדי לדעת איזו באר לתקן. וכדי שהם יוכלו גם להבטיח את התחזוקה שלה בעלות נמוכה” מסביר מוניר איוב, אחד האדריכלים. במשך כמה ימים, עם עובדים, הם פינו את החול מהבאר שנבחרה ושיפצו את קירות הלבנים שלה, בביר אטין, ליד מספר נווה מדבר, מאוזוליאום וכמה כפרים.
“הבאר הזו הייתה מכוסה בחול במשך זמן מה, ולכן הרועים והמשפחות מהכפרים הסמוכים היו צריכים לעשות את הדרך הכפולה הרגילה כדי למצוא נקודת מים” מסביר מוניר. העובדים גם בנו ליד הבאר גדר מעץ דקל, סוג של חומת מגן טבעית כדי למנוע את השפעת הסופות חול או את התקדמות המדבר.
בעיה זו של חמרה בבארות משפיעה גם על האקולוגיות. כמה גמלים פראיים מוצאים את עצמם משוטטים ומתקרבים לכפרים, מחוסר יכולת למצוא נקודת מים. לאחר חמישה ימי עבודה, הבאר הזו, שהייתה משנות ה-90, חזרה לפעולה, עם מים שנמצאו בעומק של כ-18 מטרים. “זו גם הסיבה שעשינו את התערוכה. אנו מקווים כך למשוך מימון כדי לתקן עבודות נוספות” מסכם מוניר.
תמונה ראשית: מספר בארות נותרו abandoned © מ'חמד קיליטו