היה זמן שבו היהודים שחיו בכל צפון אפריקה נספרו במאות אלפים. תקופה זו אינה רחוקה כל כך: היא מתארכת רק לחצי הראשון של המאה ה-20. לאחר מכן חווינו הגירה מהירה ומאסיבית של אוכלוסייה זו, שנמשכה על ידי הפרויקט הציוני לכיוון מדינת ישראל ודחפה על ידי החמרת תנאי חייה והפגיעות בביטחון במדינות העצמאיות החדשות, במיוחד בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהטיל את צלו הטרגי על כל הים התיכון.
מאמר זה משתלב בסדרה המוקדשת לקראת התערוכה אתרים קדושים משותפים שתיפתח בוילה מדיצ'י באוקטובר הקרוב.
מאת דיוניגי אלברה
עם השנים, העזיבות הלכו והתרקמו בהדרגה. שכונות וכפרים שלמים רוקנו מאוכלוסייתם. מאות בתי כנסת סגרו את דלתותיהם, נטושים לנצח על ידי כל מאמיניהם. האוכלוסייה היהודית נעלמה לחלוטין ממצרים, לוב ואלג'יריה, וכעת היא מונה רק כמה אלפי אנשים במרוקו ובתוניסיה.
קטעים מההיסטוריה
היה זמן שבו בצפון אפריקה נחשבו מאות אתרים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. בספר שפורסם בשנת 1948, לואי וואינו תיעד את קיומם של כמאה מקומות קדושים המהווים פולחן כפול רק במרוקו. עבודתו הושלמה והובהרה לאחר מכן על ידי יששכר בן-עמי שגילה מספר רב עוד יותר של מקרים (כ-140 מקרים). גם אם לגבי מדינות אחרות הידע פחות מדויק ומקיף, הנתונים שברשותנו מראים שהפולחנים היהודיים-מוסלמיים היו נוכחים בשטח העצום לאורך חוף הים התיכון. הקטליזטורים של התכנסויות דתיות אלו היו דמויות קדושות שהוכרו על ידי שני הצדדים, כאשר הקטלוג היה עשיר ומגוון: דמויות מקראיות, אנשים קדושים השייכים לאחת או לשנייה מהמסורות, ועד דמויות מקומיות כמעט בלתי מוגדרות, עם תכונות מעורפלות והגיוגרפיה סיכומית. התופעות הדתיות הללו שילבו את השפעות התנ"ך, התלמוד והקבלה עם אחרות שמקורן בסביבה התרבותית המאפיינת את הדומיננטיות של האסלאם. פולחן הקדושים היווה מעין "גשר קונספטואלי" בין יהודים למוסלמים. ההיעלמות של הנוכחות היהודית מהמפה של צפון אפריקה שמה קץ לצורות ישנות אלו של סמיכות ושזירה.
נוכחות יהודית בתוניסיה
מנקודת מבט זו, ג'רבה מופיעה כהחרגה. אמנם, האי הזה חווה ירידה משמעותית באוכלוסייתו היהודית, מבלי לחוות התמוטטות אמיתית, כפי שקרה במקומות אחרים. המספרים חולקו ברבע: יותר מ-4000 בשנות ה-30, היהודים מג'רבה הם כיום כאלף. אבל הם מהווים לבדם שני שלישים מכלל הנוכחות היהודית בתוניסיה. יתרה מכך, ג'רבה מארחת את המקרה היחיד של תערובת דתית בין יהודים למוסלמים ששרד בהמשכיות בצפון אפריקה.
האפיצנטר של תופעה זו הוא בית הכנסת של אל-גריבה, הממוקם סמוך לחרה סג'ירה, אחד משני הכפרים היהודיים העתיקים של האי. מסורת מקומית טוענת על עתיקות גבוהה ביותר של מבנה זה. הוא נבנה על ידי כהנים ישראלים שנמלטו מירושלים לאחר חורבן המקדש בשנת 586 לפני הספירה. עם זאת, סיפורים אלו מתנגשים עם חוסר המקורות ההיסטוריים לתקופות הרחוקות. יתרה מכך, האדריכלות של אל-גריבה אינה חושפת שום רמז לעבר מאוד רחוק. מספר תוספות ושיפוצים מצביעים דווקא על הרחבת המקדש מהחצי השני של המאה ה-19, כאשר הוא הפך למרכז חשוב של עלייה לרגל אזורית, מושך עולי רגל מהדרום התוניסאי ומלוב, אך גם מארצות רחוקות יותר (מרוקו, מצרים, יוון).
העלייה לרגל מתרחשת בדרך כלל במאי, במקביל לחג לג בעומר, ואוספת קונגלומרט רחב של קהילות יהודיות מפוזרות באזורים שונים של הים התיכון.
עלייה לרגל משותפת תחת מתח
עם זאת, היהודים לא היו ה"לקוחות" היחידים של המקדש. בתחילת המאה ה-20, מדען שביקר בו השווה את בית הכנסת של ג'רבה לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר באירופה. בעיניו, אל-גריבה הייתה "סוג של לורד היהודית, לא בלי מאמיניה המוסלמים ואפילו הנוצרים". ביקור זה נמשך עד היום, במיוחד מצד נשים מוסלמיות, אשר, כמו עמיתותיהן היהודיות, מחפשות את עזרתה של הקדושה הקשורה למקדש זה, במיוחד בנושאים הקשורים לפריון. לפי אגדה מקומית, חלופית לסיפורי היסוד ההיסטוריים, בית הכנסת נבנה במקום שבו אישה צעירה זרה, מסתורית ובודדה, חיה תחת צריף של ענפים – המונח גריבה בערבית משמעותו "זרה", "בודדה", "מסתורית". אפילו זהותה הדתית נראית לא ברורה. האם היא הייתה יהודיה או מוסלמית? לא נדע לעולם, כי יום אחד הצריף נשרף. התושבים מצאו את גופת הנערה שלמה. אז הם הבינו שמדובר בקדושה ובנו את המקדש הדתי במקום זה. חוסר ההגדרה הזה משקף את האופי הפתוח של בית הכנסת כמקדש.
ההיסטוריה האחרונה של העלייה לרגל מעידה על יכולת ההסתגלות לשינויים היסטוריים: ככל שהקהילות היהודיות בצפון אפריקה נעלמו, עולי הרגל גויסו יותר ויותר מקרב היהודים התוניסאים שהיגרו לאירופה או לישראל. סיפור זה מדבר גם על עמידות עיקשת מול תוצאות של משברים שהיו נפתרים בכל פעם.
באמת, הסערות של הגיאופוליטיקה של הים התיכון התארחו לעיתים קרובות בבית הכנסת של ג'רבה. המקדש נפגע באופן טראגי מספר פעמים על ידי המתחים של סביבה פוליטית שהוחמרה על ידי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועליית הטרור האסלאמי. בשנת 1985, חייל תוניסאי שאחראי על ביטחון אל-גריבה פתח באש במקדש, הרג חמישה אנשים, בתגובה למתקפה האווירית הישראלית נגד מטה הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתוניס. לאחר תקופה של קשיים, החג השנתי של אל-גריבה חזר להתרחב, כאשר מתרחש מפנה טראגי נוסף. ב-11 באפריל 2002, כמה שבועות לפני חג לג בעומר, פיגוע התאבדות המיוחס לארגון אל-קאעידה גרם למותם של 19 אנשים, מתוכם 14 תיירים גרמנים, ממש מול הכניסה לבית הכנסת. העלייה לרגל חוותה ירידה במשך כמה שנים, ולאחר מכן היא חזרה להצלחה מסוימת, תוך שהיא מתפתחת כעת במסגרת הגנה משטרתית קפדנית.
במהלך החמש עשרה השנים האחרונות, המשברים חזרו על עצמם בתדירות מוגברת (אי ודאות של שלב המעבר לאחר נפילת משטר בן עלי בשנת 2011, הלם לאחר הפיגועים במוזיאון ברדו בתוניס ובסוסה בשנת 2015). המכה האחרונה, בשנת 2023: התקפה במהלך העלייה לרגל, שגרמה למותם של חמישה אנשים. במאי 2024, המארגנים החליטו לבטל את חגיגות העלייה לרגל, תוך שמירה רק על הטקסים הדתיים בתוך בית הכנסת, בשל ההקשר הבינלאומי הקשור למלחמה שמנהלת ישראל בעזה.
מה יקרה השנה? האם יהיו אנשים באל-גריבה כדי לחגוג את חג לג בעומר ב-16 במאי? האם העלייה לרגל העתיקה תצליח שוב להוכיח עמידות בשנים הקרובות? או שמא עקבה האחרונה של סימביוזה יהודית-מוסלמית ארוכה בצפון אפריקה תימחק על ידי זעזוע הכיבוש הישראלי בעזה?
דיוניגי אלברה, אנתרופולוג, מנהל מחקר בכיר ב-CNRS, הוא המייסד של תוכנית המחקר על "אתרים קדושים משותפים" ומפקח על התערוכה באותו שם, גרסה חדשה שלה תוצג ברומא, בוילה מדיצ'י בסתיו 2025.
תמונה ראשית: חג לג בעומר באל-גריבה © מנואל פניקוד