בגאבס, בדרום טוניסיה, האמן מוחמד אמין חמודה, בן 44, מחדש את האואזיס של החוף, הייחודי באפריקה, בזכות אמנות שמקורה בפסולת של מטעי התמרים. עבורו, זו לא אלטרנטיבה אקולוגית, אלא צורך מול ההידרדרות של הסביבה המקומית.
בגאבס, מזה שנים, עמותות מגייסות מודעות לבעיה של זיהום הקשור לקבוצת הכימיקלים הטוניסאית (GCT) הממוקמת לאורך החוף. כך גם תנועת Stop Pollution, המורכבת מפעילים סביבתיים או העמותה Danseurs citoyens sud שעוסקת במודעות סביבתית דרך ריקוד. המפעל הכימי, שהם נלחמים בו, ממיר את הפוספט לחומצה פוספורית ודשנים לייצוא, הפך לסמל של המחלות בעיר. בעיות נשימה, סרטן, זיהום האוויר והמים…: התושבים מתארים את המתחם התעשייתי הזה כפצע של העיר, אחראי ל-95% מהזיהום האווירתי העירוני.
אך כמספק משרות ומשאב כלכלי עיקרי, הוא נראה כבלתי ניתן להזזה. לכן מוחמד אמין חמודה בחר לפעול בדרך אחרת לשימור הסביבה בעירו.
האמן הזה, שנולד בגאבס, למד בבית הספר המקומי לאומנויות ומלאכות לפני שהתעניין בחומרי הגלם שעמדו לרשותו: בעיקר הצמחים שגדלו במטעי התמרים. “לא ידעתי דבר על אריגה, צביעה, צמחים, אבל ידעתי שזה חלק מהמורשת שלנו. אז התחלתי לחקור ולתכנן איך אני יכול להשתמש בזה ביצירה האמנותית שלי”, הוא מסביר.
אואזיס ימי יוצא דופן
האואזיס הימי של גאבס משתרע על פני כ-700 דונם. הוא מהווה אוצר טבע, שכן הוא אחד מהבודדים - ואחד מהאחרונים בעולם - שממוקם על קו החוף ומקבל את האקוסיסטמה שלו מהאדמה החולית ומהאוויר הימי. ייחודי בים התיכון, הוא ידוע בזכות המגוון של עצי התמרים שבו.
“בניגוד לאוכלוסיות הבדואיות או לאלה המתגוררים בקרבת המדבר, אנחנו חיים ממש באואזיס. אחרים חיים ליד ומשתמשים בזה בעיקר לצרכים חקלאיים. אנחנו, האואזיס הוא חלק מהיומיום שלנו” מדגיש מוחמד אמין חמודה.
בסטודיו שלו בגאבס, ריחות של גרנציה, קורטה, ודבק צמחי ממלאים את החלל. המקום דומה יותר למעבדה של מדען משוגע, עם סיבים צמחיים התלויים שמתייבשים על החלונות ושאריות של עלי תמר מפוזרות בכל מקום. האמן עובד עם כל הפסולת והצמחים שנמצאים במקום, מהם הוא יוצר את פסליו.
אחת מיצירותיו, “נר וג'ומאר” (אש ולב תמר), לוקחת את הצורה של טוטמים ענקיים שנעשו משאריות של עלי תמר. היא משקפת את האיומים המרחפים על המקום: הזיהום, ההכחדה ההדרגתית של המגוון הביולוגי כמו גם של האקוסיסטמה הימית שנפגעה קשות מהשפכים של הקבוצה התעשייתית.
קיום האואזיס גם הוא קורבן של עיור ופיצול האדמות כמו גם של ייבוש מקורות המים המתוקים והמלחת האדמה בצורה קיצונית. הטוטמים של מוחמד אמין מייצגים את הארובות שמפיצות מזה עשרות שנים עשן רעיל.
שחזור המסורות
מלבד היצירה הסמלית הזו שהציג בתוניס ובמספר מדינות (מרוקו, יוון, טורקיה, גרמניה, כווית), מוחמד אמין חמודה מנסה לשחזר כמה מסורות מקומיות כמו ה“רגטה”, הסולידריות בין החקלאים במהלך הקציר או הזריעה.
“זו הזדמנות לעזור אחד לשני ולחגוג את עונת הדגנים או את עונת התמרים. אבל זה גם חלק מהמנהגים של הדרום”, מספר האמן. הוא, למשל, ביקש מאומני סלים ללמד אותו את אמנות הסלסול או את ייצור המשי מעץ תות.
“אני לא רק מכבד מסורות עתיקות או מורשת. עבורי, זה גם לשאול את האמן מה תהיה חומר הגלם שלו בעתיד שבו המשאבים יהיו נדירים. האם נצטרך לחזור לפיגמנטים טבעיים? לחומרים יותר גולמיים?”, הוא תוהה. הוא כבר החל בתהליך הזה על ידי איסוף כל מה שהוא יכול בתוך האואזיס. “זו מחויבות, חזרה למקורות, לעצמאות, לריבונות שלנו ולעמידה גם, עשויה ממאבק והתמדה מול האיומים התעשייתיים. אני מדבר על כך עם הסטודנטים שלי באומניות, אני מנסה להראות להם שאמן גם יש לו תפקיד לשחק במובן האקולוגי”. לשם כך, הוא הקים מחלקה אקולוגית שלמה שהוא מנהל מזה שנתיים, ה“No-Name Eco-Lab”.
השטיחים שלו מסיבי צמח, עלי תמר, הלפה וצמר קישטו את הקירות של המכון לתרבויות האסלאם, בפריז, במהלך התערוכה “רוח המעשה” שהתקיימה בחורף הזה. חלקם צבועים בחינה, צמח מסורתי מקומי נוסף, איתו מוחמד אמין מתנסה בכל יום. הוא מציג את זה בעמוד האינסטגרם שלו, המוקדש לגישתו האמנותית המגוונת: גם של אלכימאי עצמאי, של פעיל סביבתי ושל אומן. “היום, המטרה שלי היא בעיקר להגביר את המודעות בקרב הצעירים כי הקשר לזיהום בגאבס הפך לנורמלי. רבים נכנעו ואינם רואים עוד את האיום האקולוגי שהוא מייצג עבור האקוסיסטמה שלנו, הוא מתחרט. אז עם האמנות, הייתי רוצה לגרום להם להבין שהאואזיס, זה גם הזהות שלנו, ולא רק מקום המגורים שלנו”.
תמונה ראשית: הטוטמים מסמלים את הארובות שמפיצות מזה עשרות שנים עשן רעיל ©ניקולא פוקה