בעומק איסטנבול, המנזר של סנט ג'ורג' (איה יורגי) הוא כיום אחד מהקדושים החשובים ביותר המשותפים בעולם המזרח התיכון. לכבוד חג הסנט, בכל 23 באפריל, עשרות אלפי מוסלמים פוקדים את האתר היווני האורתודוקסי הזה. מאמר זה משתלב בסדרה המוקדשת לקראת התערוכה אתרים קדושים משותפים שתיפתח בווילה מדיצ'י באוקטובר הקרוב.
בבוקר ה-23 באפריל, כמה עשרות אלפי עולי רגל עולים על ספינות באיסטנבול בדרכם לאי ביויקאדה, בארכיפלג של הנסיכים (פרינקיפו ביוונית), שעל פסגתו נמצא מנזר יווני אורתודוקסי. המנזר, שנבנה במאה ה-10, מכיל אייקון ניסי של סנט ג'ורג', אחד מהקדושים המוערכים ביותר במזרח התיכון. אך מה שמפתיע במעמד זה, באותו יום, הוא שהרוב המוחלט של המבקרים הם מוסלמים. איך אפשר להסביר את התופעה הזו? מה מושך אותם למקום נוצרי?
הנמל הקטן מלא עד אפס מקום. הספינות עוגנות ללא הפסקה והנוסעים ממלאים את הרציפים והסמטאות. רובם נשים וילדים. ה-23 באפריל הוא גם יום חג (חג הילדים וריבונות לאומית), מה שמקל על סוג זה של טיול לאי. רכבים ממונעים אסורים, ולכן הולכים ברגל בדרך למנזר שעוברת ליד וילות מפוארות, אחת מהן שימשה כמעצר בית לליאון טרוצקי החל מ-1929. כבר בתקופה הביזנטית, נסיכים מודחים גלו שם וכיום זהו מקום מועדף על הבורגנות הגדולה של איסטנבול.
חוטים צבעוניים ונדרים שקטים
שעה משם, שוק זמני מתפרש בכיכר האיחוד, מלא בדוכנים מכל הסוגים, סוחרים נודדים ועגלות. בדוכן כזה, אפשר למצוא תערובת של תפילות נוצריות (קומבולוי) או מוסלמיות (תספיח), חרוזים כחולים נגד עין הרע (נזר בונקוגו), דגלים עם דמותו של סנט ג'ורג', מרים, עלי (חתן הנביא מוחמד) או פאטימה (בתו)... משמאל, אדם מוכר נרות בצבעים שונים לבריאות, נישואין, עבודה או אמהות. מימין, מגוון של קמעות מוזהבים עם פונקציות מדויקות: בית כדי להפוך לבעלים, מפתח לשגשוג, לב לאהבה... העולים לרגל רוכשים את הציוד הנדרשי שלהם לשאר הביקור (זיארת). רבות מהנשים קנו חוטים לטקס ייחודי: הן קושרות את החוט לשיח בתחילת הדרך ומפרסות אותו בשקט תוך חזרה על הנדר שלהן בלב. בהדרגה, השביל מתמלא באלפי חוטים צבעוניים מעורבים, כל אחד מהם מייצג רצון אינטימי ואנונימי, ללא הבחנה דתית. מוסלמית אחת משתפת: « לטפס עד כאן, זה קצת כמו להקשיב לעצמך והעובדה שלא מדברים, מאפשרת להקשיב למה שיש בתוכך. אני חושבת שאנשים צריכים את הסוג הזה של דברים כדי למצוא את עצמם. »
בפתח המנזר, יש לחכות יותר משעה לפני שנכנסים לכנסייה שנראית צפופה ביחס להמון שנע שם בחופשיות, מבלי לעקוב אחרי הטקס הביזנטי המנוהל על ידי הנזירים היוונים. המוסלמיות מעדיפות להתפלל בדרכן, לעיתים קרובות עם כפות ידיים כלפי השמים. אחרות מניחות נדרים (דילק) בכל מקום. נוצריות מנשקות את האייקון של איה יורגי. ההתנהגויות עוזרות לזהות מי שייך לאיזו דת, אך זה לא כל כך ברור, כי מתוך חיקוי, מחקים את מחוות השכן, בתקווה שזה יעבוד. הדלק של פולחן זה הוא היעילות הריטואלית: באים למנזר אחרי ששמעו עליו ומקווים להתממש. כי הניסים רבים, והפה לפה עושה את השאר.
מרחב קדוש מעבר לדתות
הנזירים, שחיים בנפרד מהעולם בשאר הזמן, מוצפים ביום זה, אך הם מקבלים זאת בפילוסופיה. האח איזכיאל מגיב: « לכבוד חג סנט ג'ורג', יש בממוצע 70,000 אנשים ביום אחד. זהו יום מיוחד באמת, זה עולה על הדמיון! », לפני שהוא מוסיף: « רוב האנשים שמגיעים לכאן אינם נוצרים. הם מדליקים נרות וכשהם מגיעים לכנסייה, הם לא תכננו להתפלל, אבל הם עושים תפילות או נדרים. (…) הם בטח יודעים לאן הם הולכים, שזה כנסייה נוצרית ושהיא בית של אלוהים. רבים גם יודעים שזה כנסיית סנט ג'ורג'. » אך החשיבות של הקדוש אינה עיקרית. המוסלמים לא מקדישים לו פולחן מיוחד, כי קדושת המקום היא זו שחשובה בעיניהם. או שמא יש לומר « המוסלמיות », כי הן מהוות את רוב הקהל. אין כאן דבר ספציפי. זה גם המקרה של מקדשים משותפים אחרים במזרח התיכון: אם הם מוקדשים למרים או לסנט אנטואן, הנשים הן הדמויות הראשיות. הן לא מהססות להתפלל במקום של האחר וזה יכול להסביר חלקית את העובדה שהן לא צריכות לסבול את אותו פיקוח חברתי וגברתי במקומות אחרים, את « הכיפות הקוסמופוליטיות » לפי הביטוי של האנתרופולוג אליהו אנדרסון, שמתאר בכך מקלטים בלב הערים הגדולות. מה שמאשר מוסלמית שמגיעה כל שנה: « זהו בית של אלוהים. מסגד, כנסייה, זה לא משנה. בזכות הסינרגיה הנוכחת כאן, מבלי להשתמש באף מתווך, אנו שולחים ישירות את הנדרים והמשאלות העמוקות שלנו אל היקום. כל הנדרים שלי התגשמו! »
ביציאה מהכנסייה, אנשים מחלקים בשקט ובחיוך חתיכות סוכר. לאחר שהתקבלו בתשובות מהדורות הקודמים, הם באים להודות על ידי שיתוף במתנות הללו. כמה מדרגות למטה, החצר של המנזר מפוזרת באלפי קוביות לבנות אלו שהונחו בכוונה – ולא נזרקו – על ידי ידיים אנונימיות. אכן, בזכות חיקוי, כמעט כל העולים לרגל « מציירים » את האובייקט של רצונותיהם (צורות של בתים, מכוניות, תינוקות…) עם המתוקים הללו, אבנים וענפים אחרים. המרחב מתמלא במהירות בסימנים וביטויים נדריים שמאופיינים גם על ידי הטרוגניות רבה וגם על ידי יצירתיות שופעת. כל הסביבה של המנזר משתנה. עצים רבים קורסים תחת החוטים הצבעוניים, הקמעות והמסרים הנדריים. באפריל 2022, בהקשר שלאחר קוביד 19, עץ אחד היה אפילו מכוסה במסכות מגן, כי אנשים תולים מה שיש עליהם (ממחטות, ניירות, חוטי כותנה…).
העלייה לרגל הזו אם כן נושאת חותם של הטרוגניות כפולה: נדרית, מצד אחד, פרי של הרבה עבודות יד וציד שמרתקים את האנתרופולוגים. דתית מצד שני, שכן המגנטיות של המקום מושכת גם יוונים אורתודוקסים, קתולים, ארמנים, מוסלמים… אפשר היה גם להזכיר פרוטסטנטים או אפילו את זכר היהודים שביקרו במנזר בדיסקרטיות. תופעה זו היא ירושה רחוקה מהמוזיאון הבין-דתי של האימפריה העות'מאנית, למרות הנטייה לאחידות פוליטית-דתית הפועלת בטורקיה. ההתקהלות הזו מעולם לא בוטלה (מלבד בשנת 2020 בגלל המגפה), למרות הסיכונים לפיגועים בשנות ה-2010. היא תתרחש שוב השנה, בזמן שאיסטנבול היא זירה למחאות פוליטיות עצומות.
מנואל פניקוד הוא אנתרופולוג ב-CNRS וחבר במרכז ז'אק ברק ברבאט. עבודותיו משתלבות בתחום האנתרופולוגיה של עליות רגל, מקדשים משותפים ויחסים בין-דתיים בעולם המזרח התיכון[1]
[1] בנוסף, ראה את הסרט הקצר מוסלמים במנזר סנט ג'ורג', עם כתוביות באנגלית ובגישה חופשית. ישנן גרסאות עם כתוביות בצרפתית, יוונית וטורקית.
תמונה ראשית: גזע צבעוני של חוטים נדריים © מנואל פניקוד