מי מכיר וקורא עדיין את איבו אנדריץ' ? סופר רב עוצמה, שהגיע מיוגוסלביה לשעבר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1961, הוא חוקר את הגבולות העדינים של הבלקן ומחפש, מול כל מה שמפריד בינינו, למצוא שוב ושוב את מה שמחבר אותנו... הסגנון כמו האמנות העדינה של הסיפור עושה מאיבו אנדריץ' סופר נדיר שכבר הגיע הזמן לשים אותו במקום הראוי לו.
הגיע מבוסניה, איבו אנדריץ' ניסה לבחון עולמות, שמתערבבים, דתות, שחיות זו לצד זו ומתמודדות, היסטוריות ארוכות של אימפריות, החל מהאימפריה העות'מאנית, שהניחו באזורים אלו שכבות של זמן, דרכי חיים ודפוסי מגורים, לעיתים קרובות אנטגוניסטיים.
הגעת האימפריה הצרפתית, הנפוליאונית, עד טראבניק, מול האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהוא מתאר בכרוניקה של טראבניק המפורסמת שלו, בזמן שהשפעת השלטון העות'מאני נותרה, מעידה על אמנות הסיפור שמגלה לנו את הסודות של חברות אלו המורכבות.
בעזרת עטו של איבו אנדריץ', אנו נכנסים מיד, שם שבו מתפתחת חיי כל אחד, שם שבו סדר הזמן מתנגש פתאום עם כל אותם "זרים" שמתנועעים, שיש להם "פרויקטים" לשדרג או לשנות את העיר, להפר את אורח החיים המסורתי, שחוזר על עצמו, שמתקיים בטקסים.
היצירה המופתית שלו - הגשר על הדרינה - נותנת לנו מושג על כך, כמו מעט ספרים בהיסטוריה של הספרות. היא מאפשרת לנו להבין את המכה שיכולה הייתה לייצג "המודרניות האירופית", או מה שדמיינו כך, בקרב חברות אלו שחיו בקצב שבו זורמת הדרינה, בזמן חברתי שונה לחלוטין. עם הגעת הצבא האוסטרו-הונגרי, עד גדות הדרינה, עולם מתהפך:
« היו שם צ'כים, פולנים, קרואטים, הונגרים וגרמנים.
בהתחלה נראה היה שהם נכשלו שם במקרה, לפי גחמות הרוח, ושהם הגיעו לחיות כאן באופן זמני, כדי לשתף יותר או פחות עם אותנו את הדרך שבה תמיד חיינו באזורים אלו, כאילו שהרשויות האזרחיות היו צריכות להאריך במשך זמן מסוים את הכיבוש שהחלה הצבא. עם זאת, חודש אחרי חודש, מספר הזרים הללו הלך וגדל. מה שהפתיע את אנשי העיר ומילא אותם בו זמנית בתדהמה ובחשד, לא היה כל כך מספרם אלא הפרויקטים הבלתי מובנים והבלתי נגמרים שלהם, הפעילות השופעת והנחישות שהפגינו כדי להשלים את המשימות שהחלו. הזרים הללו לא הפסיקו לעבוד ולא אפשרו לאף אחד לקחת הפסקה; הם נראו נחושים לכלוא ברשתם - בלתי נראית, אך הולכת ונהיית יותר ויותר מורגשת - של חוקים, צווים ותקנות את כל החיים, אנשים, חיות וחפצים, ולזוז ולשנות הכל סביבם, הן את המראה החיצוני של העיר והן את המנהגים וההרגלים של האנשים, מהעריסה ועד הקבר. הם עשו את כל זה בשקט וללא הרבה דיבורים, מבלי להשתמש באלימות או בפרובוקציה, כך שלא היה מה להתנגד לו. כאשר הם נתקלו באי הבנה או בהתנגדויות, הם עצרו מיד, התייעצו במקום כלשהו מבלי שיראו, שינו רק את המטרה או את הדרך לעשות, אך הצליחו בכל זאת להשיג את מטרותיהם. הם מדדו אדמה עזובה, סימנו עצים ביער, בדקו את המקומות של הצרכים והקנלים, בחנו את השיניים של הסוסים והפרות, בדקו את המשקלים והמידות, שאלו על המחלות שמהן סבל העם, על מספר וגיל העצים הפירותיים, על גזעי הכבשים או העופות. (נראה היה שהם נהנים, כל כך מה שעשו נראה בלתי מובן, לא מציאותי ולא רציני בעיני האנשים.) ואז כל מה שנעשה עם כל כך הרבה השקעה וזיקה נעלם לאן שלא ידוע, נראה כאילו נעלם לנצח, מבלי להשאיר שום עקבות. אך כמה חודשים לאחר מכן, ולעיתים קרובות שנה לאחר מכן, כאשר כבר שכחו לחלוטין את הדבר, גילו פתאום את המשמעות של כל הפעילות הזו, לכאורה חסרת ההיגיון וכבר נשכחת: האחראים על השכונות נקראו לארמון ונמסרה להם צו חדשה על כריתת יערות, המאבק בטיפוס, סחר בפירות ובמאפים, או על תעודות חובה לבעלי חיים. וכך, כל יום צו חדש. ובכל צו, האדם כאינדיבידואל הוטלה עליו יותר הגבלות ומגבלות, בעוד שהחיים הקולקטיביים של תושבי העיר והכפרים התפתחו תוך כדי התארגנות.
אך בבתים, אצל הסרבים כמו אצל המוסלמים, שום דבר לא השתנה. חיו שם, עבדו שם, נהנו שם כמו פעם. לשו את הלחם...
...במקום, קלו את הקפה באח, חיממו את הכביסה בדליים ושטפו אותה ב"כביסה" שהרסה וסדקה את ידיהן של הנשים; טוו ורקמו על תופים ומכונות. שמרו על המסורות הישנות במהלך הסלאבה, החגיגות והנישואין, בעוד שדיברו לעיתים רחוקות, בלחישה, על ההרגלים החדשים שהוכנסו על ידי הזרים, כמו משהו מדהים ורחוק. במילה אחת, עבדו וחיו כמו שתמיד עשו וכמו שעוד יעשו ברוב הבתים חמש עשרה או עשרים שנה לאחר תחילת הכיבוש. »
איבו אנדריץ' הוא סופר של תמיד. לקרוא ולקרוא שוב ושוב כדי לגלות ולהבין טוב יותר את העולם הזה, את עולמו, שבו בוסניה הייתה האפיצנטר, שם "המשחק הגדול" של האימפריות התמודד. שם נשארים עם זאת מעברים, גשרים שמחברים אותנו, מול כל כך הרבה כוחות שמתעקשים לבנות חומות.
בהקדמה מוארת למהדורה הצרפתית של הגשר על הדרינה, פדרג מתבייביץ' מדגיש כמה "אנדריץ' דומה לחכם מזרחי שאינו דואג לבנות, אלא פשוט מחפש להעביר את חוכמתו". איבו אנדריץ', או האמנות של לספר ולספר.
ואם רוצים להעמיק:
הגשר על הדרינה, מתורגם מסרבו-קרואטית על ידי פסקל דלפק, הוצאות בלפונד, 1994
הכרוניקה של טראבניק, אותה מתרגמת, הנחש עם הנוצות, 2011
החצר המקוללת, אותה מתרגמת, הוצאות נואר סור בלנק, 2025
תמונה ראשית: פסל של איבו אנדריץ' מול המוזיאון המוקדש לו בבלגרד ©אלכס333e
תיארי פאברה מייסד פסטיבל "ראנקונטר ד'אברואס" במרסייה. סופר, חוקר ואוצר תערוכות. הוא ניהל את כתב העת "לה פאנסה דה מידי", את אוסף הספרים "בלו" בהוצאת Actes-Sud ואת התכנון במוזיאון Mucem. הקים את תכנית הים התיכון במכון למחקרים מתקדמים באוניברסיטת אייקס-מרסיי. הוא אחראי על תכנית התוכן העורכת.