איזו שפה דיבר אדם ? האם הייתה לו שפה אחת או מספר שפות? לשאלות כאלה, שנראות כמו שאלות ילדותיות, על שפת הדיבור של האדם הראשון, מזמין אותנו המסאי המבריק המרוקאי, עבד אלפתח קיליטו. בזמנים קשים אלו, של חזרה לרפלקסים זהותיים צרים, זהו קריאה לרוחב ולחוסר ודאות דרך הספרות, המיתולוגיה והספק הפילוסופי.
סופרים שקוראים בקביעות את הקדמונים ודואגים לכתוב מתוך חומר זה סיפורים שעשויים לעניין את בני זמנם אינם נפוצים. מלומד ומספר סיפורים בו זמנית, מכיר היטב את התרבות הערבית ומשכיל בצרפתית, בשני תארים שזכה בהם בשנתיים האחרונות מאקדמיות יוקרתיות בריאד[1] ופריז[2], הסופר המרוקאי עבד אלפתח קיליטו שייך לקטגוריה נדירה זו של מסאים-מספרי סיפורים שיודעים באופן מתמיד להקסים אותנו. כאשר הוא מפרסם מחדש, עשרים ושמונה שנים לאחר ההוצאה הראשונה, את שיעוריו המופלאים בקולג' דה פראנס, בשנת 1988, בהזמנת אנדרה מיקל, תחת הכותרת המרתקת, שפתו של אדם[3], הוא מכיר בעצמו בהקדמה שלו שהן לא איבדו את רלוונטיותן.
חציית השפות
קריאה מחדש של אותו טקסט, שנים לאחר מכן, מאפשרת לנו לעיתים לבדוק את האובססיות של מחברו, תוך כדי תהליך. וברור שהקשר לשפות אצל הערבים ולכן הקשרים המורכבים שלהם עם זהות ושונות, עם האשליה של אותו דבר והגעת השונה, לא מפסיקים לחזור ביצירתו מכמה וריאציות. אני אזכיר רק אחת, בהשראת פרנץ קפקא, שגם הוא היה עיקש כלפי ההגדרות הזהותיות, שהשתמש באותה נוסחה לגבי היידיש, אני מדבר את כל השפות אבל בערבית[4].
אבל מדוע ההנאה שהורגש בפעם הראשונה בקריאת שפתו של אדם נשארה שלמה? קודם כל, בגלל סגנון ויחס לספרות כשלעצמה. קיליטו שייך למועדון סגור עוד יותר של קוראים-סופרים שלא רק לא חוזרים על מה שהם קוראים כדי להתהדר בידע כלשהו אלא מתייחסים לדברים הנקראים בהשתאות מחודשת. אגב, כבר בתחילת הטקסט, הוא משתף אותנו בהפתעתו הגדולה שנפל על טקסט ערבי עתיק, המתוארך למאה הרביעית להיג'רה, אך שהוא לא יכול למקם אותו לאחר מכן - האם זה נקרא בסיפורי הנביאים של אל טאליבי או בהמכתב על הסליחה של אל מעארי ?-, וכלל שאלות בלתי צפויות על השפה של האדם הראשון. אבל המהלך המבריק שלו כסופר הוא שהוא מזמין אותנו בחן לעקוב אחריו בחקירה שלו הממוקמת על גבול הפילולוגיה והארכיאולוגיה של עקבות וסימנים מהעבר. הוא משאיר אותנו תלויים עד הסוף בשאלה שנראית חסרת חשיבות, אפילו ילדותית: איזו שפה דיבר אדם?
שפת הגן עדן
באמת, העניין שנשאר שלם בשביל הדרך שהוא מציע לנו בשבע תחנות (כמו בחיפוש רוחני) מעורר מאוד על ידי התוכן הפילוסופי וההיסטורי של החידות הגדולות שהוא פורש מתוך גישה של קנדיד או ג'והה שמניחים את האמנות של להעמיד פנים, נותנים את הרושם של לא לומר דבר רציני. אך, בעדינות, הוא מציב אותנו מול שאלות שלא מפסיקות לחזור אלינו, בזמנים קשים אלו של חזרה לסגירות זהותיות, קריאות לפוריזם וריחות של עליונות כביכול תרבותית.
ראשית, כאשר הוא מנסה לברר אם השפה המקורית בגן עדן, כפי שנדונה עם מינון גבוה של ספקולציה על ידי המפרשים של הטקסטים הקדושים (התנ"ך והקוראן) הייתה אחת או רבות, קיליטו פותח בפנינו שפע של שאלות. השאלה האירונית ביותר היא ללא ספק זו שמקשרת, בהד של רולנד בארת, בין ידע וטעם, ולכן השפה של אדם כאורגן הטועם את הפרי האסור, והשפה כדיבור שבו אלוהים לימד אותו את השמות, שהוא לא יכול למצוא שוב לאחר הנפילה והשכחה שלאחר מכן. היופי של המהלך הביקורתי בטקסט הזה הוא שכאשר מול הנטיות הנוסטלגיות והמניפולטיביות שמחזיקות לייצר מקור כביכול טהור, המחבר משחק עם האפשרויות המורכבות שעומדות בפניו כדי לשבח את ההיברידי והלא מוגדר.
בהקשר זה, הוא מזמין אותנו לא לקחת כמובן מאליו את הקשר שנקבע בקלות רבה מדי בין האחדות הדוקטרינרית של המונותאיזמים לאחדות הלשונית ולכן העליונות המובנת של שפה שהיא כביכול מקורית, מייסדת. על ידי משחק עם העובדה שהסורית קדמה לערבית, קיליטו, החוזר על מסורת מבוססת, יוצר בלבול בין מה שההיסטוריה מלמדת אותנו לבין מה שהתיאולוגיה משאירה להאמין. כך, דרך זה, וללא כוונה לעשות מטפיזיקה של השפה, הוא מהדהד בתחום הערבי את הביקורות שהעלתה הפילוסופית חנה ארנדט על חברתה מרטין היידגר לגבי העליונות המובנת של הגרמנית כשפה של הלוגוס, ולכן של הסיבה.
שפת ה"ברברים"
שהערבים הרגישו בתורם עליונים, כי שפתם היא זו של ההתגלות והקוראן, ולכן קדושה, או שהאדונים הרומיים חשבו בזמנם שהם עליונים כי הלטינית היא שפת השולטים, ההיסטוריה גומגת וחוזרת תמיד להכתים את האחרים כ"ברברים". הפילוסופית ברברה קאסין כבר הזכירה לנו את הקשר האתימולוגי בין המילה "ברברי" לבין העובדה שעמים עושים בשפותיהם בלבלאבא ולכן נחשבים לרציונליים נחותים. קיליטו מזכיר לנו, מצידו, את ההחלקה הסמנטית בין בלבלא (בלבול בערבית) לבין המיתוס של בבל שבו, נדונים לדבר מספר שפות מבלי להבין זה את זה, בני האדם שקועים בכאוס.
גם כאן, העדינות של קיליטו היא להשאיר אותנו מבולבלים, מול שתי אפשרויות: האם ריבוי השפות של בבל היה עונש אלוהי או אידיאלי שהקדים את גן עדן ואותו בני האדם מנסים למצוא מחדש? הכל תלוי אם אדם דיבר בשפה אחת או בכל השפות. כי אם הריבוי היה טבוע באדמים, הוא היה מפסיק להיות סימן לחוסר הבנה, לפיזור ולדחיות הדדיות והיה הופך לאוטופיה שיש לשקול מחדש.
התחבולה שקיליטו מוצא כדי לשבח את הריבוי היא להכפיל את הזהויות של אדם, קודם כל על ידי חזרה לסטטוס הכפול שלו כביכול כנביא וכמשורר, מחבר של שירים המוצעים כאֵלֶגִיָּה לבנו הבל שנרצח על ידי אחיו קין. לאחר מכן, הוא מזכיר את אופיו השכחן שהופך אותו לעוד יותר אנושי. לבסוף, הוא עוצר על דמותו של נביא אחר, ישמעאל, הראשון שהיה אמור לנטוש את השפה הארמית של אביו, אברהם, ולדבר כביכול ערבית. כאילו, דרך העקיפה של המיתולוגיה וההיסטוריה, המחבר מנסה לשאול מחדש את ההנחות הראשוניות.
האם אדם באמת דיבר בערבית? הפרוזאים והפרשנים הקדומים של המזרח שהעזו לשאול על כך מראים לנו שדי לשאול את השאלה כדי לא להיכלא בוודאות שהיא בהכרח אידיאולוגית, סוג של אמונה שניתן היה לקחת אותה כ(פוסט)אמת.
[1] פרס ריאד פייסל לשפה ולספרות ערבית בשנת 2023
[2] פרס הגדול של פרנקופוניה של האקדמיה הצרפתית בשנת 2024
[3] הודפס מחדש על ידי אפריקמוד, אוסף באובאב, קלאסיקות אפריקאיות, 2024
[4] פורסם על ידי אקט סוד, אוסף סינדבאד, 2013
*דריס קיסקס הוא סופר, מחזאי, חוקר במדיה ותרבות ודיקן משותף במחקר ובחדשנות אקדמית ב-HEM (אוניברסיטה פרטית במרוקו). הוא מונה לקצין האמנויות והספרות על ידי משרד התרבות הצרפתי בשנת 2024.
איור של העטיפה: אדם וחווה בגן עדן, ציור שמן על בד מאת יוהאן ונצל פטר (המוזיאון הוותיק)