פגשתי את סמירה פחורי ערב אחד בחמנא, עיירה קטנה המשקיפה על ביירות. התושבים התאספו בספרייה לספר סיפורים אמיתיים לאור נרות, וסמירה הייתה הראשונה לדבר:
הווילה שלנו ממוקמת מחוץ לכפר, קצת מבודדת. בחודש אפריל 1976, חמנא רוקנה מהצבא הלבנוני. באופן עקרוני יש שם מחסן נשק ומחנה של 300 חיילים, אבל הצבא התפרק והמחסן רוקן, אנשים נכנסו לקחת נשק ותחמושת. חמנא נמסרה לעצמה ולירי.
בלילה ההוא, היה לילה מעונן, לא מאוד קר, אבל בלי ירח, וכמובן בלי חשמל כמו כבר כמה חודשים. אנחנו, אני ובעלי, ארבע הבנות שלנו ואחיינית שלנו, כלומר חמישה ילדים בין שש לשבע עשרה. פתאום, מכונית עולה בדרך. סגרנו הכל, אבל הנרות שלנו דלקו.
ארבע דלתות נפתחות בו זמנית, דפיקות על הדלת. מכבים את הנרות. אבל הבית שלנו עם חזית מזוגגת. בזמן אלימות, הוא לא מספק שום הגנה. אני, בשקט, לוקחת את ארבע הבנות לחדר היחיד שלא היה לו חלון החוצה, בין חדר האוכל למטבח. בעלי עולה לקומה השנייה, יוצא למרפסת, ובאדיבות רבה, עם הרבה נימוס, אומר לגברים: תגידו לי מה אתם רוצים, מאיזה צד אתם, כדי לדעת אם אני פותח לכם את הדלת.
אז, נשמעת צחוק למטה.
אתם רוצים להתלוצץ, אומר הקול, אתם לא יודעים שאנחנו יכולים להוריד אתכם כמו ציפור, מיד, ולהפוך את הבית שלכם.
בעלי עונה מאוד בשלווה: אה, זו ההחלטה שלכם, בסדר, אני יורד לסדר אתכם.
הוא מתכופף, וזוחל אלינו: אל תפחדו, אל תחששו, הוא אומר, אני אורה את כולכם לפני שהם יניחו יד עליכם.
ואני בפנימיות שלי, אומרת אלוהים, עזור לו, עזור לו להיות מסוגל לבצע את מה שהוא אומר. ואז שקט, ארבע הדלתות נפתחות וכל האורות כבים והמכונית מתחילה ונוסעת.
הבת שלי בת השש, שהייתה תקועה עליי, הייתה כמו גוש קרח. משכתי אותה והיא לא יכלה לזוז.
הערב נגמר סביב כוס פרידה וסמירה סימנה לי. לסיפור הייתה המשך:
אמרתי שהבית שלנו מבודד, וגם היה לנו, ממש קרוב, את הבתים הריקים של אחותי וההורים שלי תחת השגחתנו.
הצבא הסורי הציב את התותחים שלו בדיוק בשדה מולנו. הייתה בין אותנו רוחב הכביש. התותחים 135 הפגיזו את ביירות ואנחנו הלבנונים מחמנא חיכינו לתגובה הלבנונית. לא היו לנו יותר ילדים. אחרי הפרק עם המיליציות, החלטנו להרחיק את הבנות, אבל להישאר בכל זאת, כי אם לא, אם נלך, לא יהיה לנו כלום, שלושת הבתים היו נהרסים. היה צריך לשמור עליהם.
למרות הנוכחות שלנו, הבית של אחותי נכבש, אבל לא הבית של אמא שלי.
בעלי אמר: יש אישה, אישה זקנה, אתם לא יכולים לכבוש את הבית.
הקצין אמר: אבל אנחנו נחשיב אותה כאמא שלנו.
ובעלי אמר: האם הייתם רוצים שהאמא שלכם תהיה בבית שהצבא שלכם כובש?
אז הם לא העזו.
יש מול הבית שלנו עצים, צפצפות שבאביב יוצרות כמו פרחים מכותנה. זה מלכלך את הכל, זה מפריע להכל, ובעלי כל שנה אומר: אני אכנס את העצים האלה!
ואני אומרת לא כי העצים האלה מגנים עלינו מהשמש לאורך כל היום. אי אפשר לחיות בלי העצים. זה היה נושא קבוע של ריב בינו לביני.
ביום ההוא, אותה שיר: אני אכנס את העצים האלה! ואני צעקתי: לא לא!
הקצין הסורי עבר מתחת לחלון שלנו, אז הוא דפק על הדלת ואמר: זו הפעם הראשונה שאני שומע את הקולות שלכם. אתם מתווכחים?
אמרתי: כן, הוא הולך להתגרש ממני.
אז הקצין אמר: מה קורה, אדון מישל! זה לא אפשרי, יש לך אישה נהדרת, לא לא, אני לא אאפשר את זה, צריך לחשוב יותר לפני, לא צריך להיות כל כך מהיר בהחלטות שלכם!
אמרתי: אתה יודע למה הוא רוצה להתגרש ממני?
והוא: אני לא רוצה להיכנס ל...
ואני: לא לא, אני רוצה להסביר לך. אתה רואה את העצים האלה?
הוא אמר: כן.
אמרתי: זה בגלל העצים האלה.
הוא אמר: אה.
אז אחרי זה אני מסבירה לו: אתה רואה את כל הפרחים האלה? שם זה הולך ליפול כמו כותנה, זה מפריע לו...
הוא אמר: אה באמת?! זה הסיבה!?
אמרתי: כן, זו הסיבה.
הוא אמר: אבל זה פשוט, נקטוף אותם עכשיו, לפני שהם יפרחו.
העצים בגובה של שלוש קומות. הוא קם, יוצא למרפסת וקורא לגברים שלו.
הוא קורא להם: חיות! חיות!! אז כולם עונים יחד. חיות, אתם רואים את העצים האלה? אתם רואים את כל הפרחים האלה שעדיין בבוטן, שעושים כמו אשכולות? אתם רואים אותם.
הם אמרו: מאוד טוב.
אז הוא אמר: אתם תתחלפו, אתם תקטפו את כל הפרחים האלה, את כל האשכולות.
הייתי רוצה לצלם את כל הגברים האלה שעלו באשכולות, שלושה שלושה, על כל עץ. היו ארבעה עצים והם עלו שלושה שלושה. לא העזתי. זה לא היה נחמד.
כשאני חושבת על הסיפור הזה, אני מתפייסת עם כל מה שהצבא הסורי עשה בלבנון, ואני אומרת לעצמי: היה לו בכל זאת לב לקצין הזה, הוא פחד על הזוגיות שלנו.
פרנסואה בון - « סיפורים אמיתיים מהים התיכון » שפורסמו בהוצאות ורטיקל תחת הכותרת « הירח בבור »
תמונה של אחת ©djedj - Pixabay